כשהייתי קטנה דיברתי אל עצמי. שיחות ברומו הייתי מנהלת ביני
לביני, בקול רם כזה, שאין לו מה להסתיר. בסופו של דבר קלטה אמי
את העניין והטילה וטו. זה לא שהשתקתי את המילים, המעשה נראה לי
לגיטימי כמו לעשות פיפי, אבל היא אמרה שאסור, שרק משוגעים
מדברים לעצמם. באותה תקופה המילה משוגע נשמעה ממש מפחידה, היא
מוקמה מתחת למיטה יחד עם סרטן, חושך וליצנים. אז הפסקתי,
בהדרגה. בהתחלה הייתי עושה הצגות, הייתי אומרת להורים שלי
שעכשיו אני גננת ואני מדברת אל הילדים בגן. אחר כך הייתי מורה.
אחר כך עורכת דין. בסוף חדלתי מזאת, כלו כוחותיי ובמילא
התנסיתי במינונים גבוהים במשחקי תפקידים מול אנשים בשר ודם.
מאז אני מדברת לעצמי בראש. הוא קודח מרוב מילים.

זה כמו שילדים קטנים נוגעים באיברי המין שלהם עד שהוריהם
אומרים שאסור. כך הם גדלים עם תפיסה מעוותת שאוננות היא מעשה
סוטה ורק סרטים אמריקאיים מפגרים מחזירים אותם לשפיות.

אתמול ניסיתי לנשק אותך. לקחתי נשימה עמוקה ואזרתי אומץ למרות
שאמא שלי בטח היתה אומרת שזה לא יאה לבנות ליזום. לא היה לי
איכפת, הייתי סקרנית. הבטתי בך בלילה של חצי ירח, מביט בכוכבים
ושואף שאיפה אחרונה מהסיגריה לפני שמשליך את הבדל והמוח שלי
התרוקן ממילים מחושבות. כל ששמעתי היה השיר מ"בת הים הקטנה"
המדובב של דיסני ולהרף שוב חזרתי להיות ילדה. לשם שינוי, לא
חשבתי כמה שניות קדימה. בימים כתיקונם אני לוקחת סיטואציה,
מנתחת אותה, בוחנת יתרונות מול חסרונות, הפסד כנגד רווח. אך
באותם רגעים על הגג, בהצטנפות שלי בתחושות ששכחתי שקיימות,
הרשיתי לעצמי לא לחשוב ויכול והייתי צוללת למעמקי בריכת כדורים
צבעוניים, לולא אתה חשבת בשבילי והכרחת אותי למלא שוב את המוח
במילים בעלות רציונאל שאינו לקוח משיר המבוצע על ידי דמויות
מצוירות.

"את לא חייבת להסכים אתי. רק להסכים שאני צודקת", אמרה לי אמא
בכמה הזדמנויות שונות. את אותן הזדמנויות ניצלתי על מנת להשיב
לה כי המשפט הזה שלה משולל כל היגיון, אבל היא רק חייכה חיוך
של אם המביטה מבט לאה בבתה המסרבת להתבגר.

היום בבוקר, בסביבות רבע לשש, הסכמתי שהיא צודקת, אבל לא
הסכמתי אתה. לא היתה לי כל כוונה לבשר לה את הגילוי ולא רק בשל
השעה המוקדמת. במקום, הבטתי בנקודה תמימה על הקיר ואמרתי זאת
לעצמי, בקול רם כזה, שאין לו מה להסתיר. כך, במהלך מאמצים
כבירים לחדול משטף הדמעות, ניהלתי ביני לביני דיאלוג קצר
ואחרון.