שלום.
קוראים לי רועי.
אבל כולם קוראים לי בוזגלו, בגלל שקוראים לי רועי בוזגלו
והרועי קצת נדחק הצידה, מה שנשאר זה רק הבוזגלו. לפני כמה זמן
שטתי ביאכטה של אבא שלי, כשלפתע צנח לו איש עם מטרייה
מהשמיים.
ואמר לי "בוזגלו , אני הולך לשנות לך את החיים".
"נו...", אמרתי, מתעלם מהעובדה שצנח כרגע בנאדם עם מטרייה לתוך
היאכטה של אבא שלי, מה שכנראה יתפש מוזר ע"י כל הבריות. "אתה
רואה את זה?", הוא שאל והוציא בקבוקון מלא בחומר נוזלי מהכיס,
"זה החומר שממנו חלומות עשוים".
"נו ומה אני עושה עם זה", שאלתי אבל האיש עם המטרייה כבר נעלם
ונשארתי עם בקבוק אחד של חומר ביד.

אז אני וחברה שלי, רעות, יושבים בבית קפה ברחוב רמז. פתאום
רעות אומרת, "אתמול היה לי חלום.
נסעתי ברכבת. והרכבת היא ארוכה וגדולה, אבל אני לבד, הולכת לי
בין הקרונות מחפשת מישהו לשוחח עימו - אבל כלום. ואני ממשיכה
ללכת בכיוון הקטר וצועקת "הלו? מישהו כאן ברכבת? מישהו כאן?
מישהו?". כלום, אין קול ואין עונה. אני מגיעה לנהג הקטר וזה
בכלל היא. אני טופחת לה על הגב ושואלת "לאן הרכבת הזאת
מגיעה?". "לאן?", הנהגת מסתובבת והנהגת זאת אני, "לשום מקום",
וצחוק מתגלגל בוקע מגרונה.
התעוררתי בצמרמורת.

"את לא תאמיני מה קרה לי אתמול", אמרתי.
"מה קרה לך אתמול?" היא שואלת.
אז אני מספר לרעות על האיש עם המטרייה והבקבוקון שהוא הביא לי.
היא מחייכת ואומרת שבטח חלמתי את זה, אבל אני מוציא את
הבקבוקון ונותן לה.
"הנה, קחי זה החומר ממנו חלומות עשויים, אז מה החלום שלך?" אני
שואל.
"החלום שלי...", מגמגת רעות, "זה להיות מפורסמת."
"רוצה לנסות לשתות קצת?", שאלתי בדאגה.
"כן", אמרה רעות ושתתה טיפה מהבקבוק. היא בלעה את הנוזל.
"נו איך זה?"
"מלוח", ענתה רעות וזיק של אור נדלק בעיניה.
"ושלך?", היא אמרה, "מה החלום שלך?"
"החלום שלי זה שההורים שלי יחזרו להיות ביחד", אמרתי בלי להסס.
לקחתי את הבקבוק ושתיתי גם אני טיפה, הנוזל אכן היה מלוח - אבל
הרגשתי לפתע תקווה גדולה ועיני נדלקו.

ככה היינו הולכים ושואלים את כל החברים שלנו מה החלום שלהם.
וכל אחד ענה משהו אחר. "אני הייתי רוצה לזכות בלוטו", אמר אחד.
"אני הייתי רוצה דוגמנית", אמר אחד אחר. "החלום שלי הוא לטפס
על האוורסט.", "ושלי הוא להתחתן עם מישהו עשיר", ציחקקה נוגה.
וכולם שתו מהבקבוק - כולם.

ככה עבר יום, עברו יומיים ושום חלום לא התגשם. אני ורעות כבר
מזמן נפרדנו ועדיין אף אחד מהחלומות לא התגשם. ועוד שנה -
ועדיין כל החלומות לא התגשמו. חמש שנים תמימות עברו מאז ששתינו
את הנוזל ועדיין כל החלומות נראו רחוקים מלהתגשם.

יום אחד הלכתי לטיול בנחל הזורע כשלפתע שמעתי מהשיחים קול
לחישה, "בוזגלו... בוזגלו..."
פתאום הופיע הבחור עם המטרייה ושאל אותי, "בוזגלו, זוכר
אותי?"
"בטח שאני זוכר" עניתי בקול כעוס.
"אתה, אתה הרמאי ההוא שהביא לי את הבקבוק הזה החומר שממנו
חלומות עשוים, פחחח, הצחקת אותי", וזרקתי עליו את הבקבוק.
"הנה קח את זה - זה גם ככה לא שווה פרוטה."

"אתה יודע ממה חלומות עשוים בוזגלו" - שאל הבחור עם המטרייה.
"לא", עניתי בכעס.
"חלומות בוזגלו, עשויים מדמעות"
ואיך שניסיתי לענות נעלם הבחור עם המטרייה.
הרמתי את הבקבוק מהרצפה, והוא שוב היה מלא.
מלא בחומר שממנו חלומות עשויים.