חלמתי היום שאני יורקת על איזה אמן שכולם אוהבים.
אני אומרת: ''אני ארק עליו''. ושואלים: ''למה?'', ואני עונה:
''ככה''.
מה אומרים? כלום. מביטים עליי במבט מרחם. מסכנה, מאז שקנתה לה
נעליים פסיכדליות התרופפו לה כמה ברגים בראש.

בחלום אני בכלל בים. רחוקה מההופעה שלו. לחלוטין שכחתי שאני
אמורה להיות קרובה לאיזור, אחרת יהיה קשה לקלוע. ובים יש דגים
ומדוזות והכול כל כך פסטורלי ונעים. הנה רחש הגלים. הנה ציוץ
הציפורים. הנה כלב משתין. מה הייתי אמורה לעשות?

ואיזה צבע יפה תפסתי בים. ובנוסף הצלחתי להשתזף. גרגירי חול
עוטפים אותי בכל חלקיק בגופי, אבל מספיקה רק התנערות קלה בכדי
שינטשו אותו ויחזרו לדור עם חבריהם למטה. זה כי אני יבשה. לא
באתי לים כדי להיכנס למים. יש שם דגים. ומדוזות. לא רוצה
להפריע להם. אויש, נו, אני צריכה לעשות משהו. אבל מה לעזאזל?

עכשיו אני קונה לי גלידה. גלידת באר שבע בתל אביב. אני קונה
שוקולד פצפוצים, ריבת חלב ומקופלת. איזה כיף. בחלום אני לא
סופרת קלוריות. יושבת ומסתכלת על הים, מצטערת שלא אספיק לראות
את השקיעה. יש פשוט דבר שאני צריכה לעשות. אוף, אבל מה?

מחליטה ללכת ברגל. חולפת על פני חנויות בגדים וגם בחלום לא
מעוניינת להיכנס. אין לי כסף גם בחלום. זה לא עוצר אותי
מלהיכנס לחנות ספרים ולקנות מחזה שרציתי מזמן.
עכשיו ההליכה אפילו עוד יותר איטית. אני קוראת תוך כדי וזה קשה
גם לקרוא, גם להסתכל מדי פעם על הדרך כדי לוודא שלא אתקע בעמוד
או אדרס או משהו. איזה אנשים יפים יש בעולם. הכול אני יכולה
להכניס לחלום. מותר לי, זה חלום. אבל מה הייתי צריכה לעשות?

עוברת בכיכר, עובר לו זמר, רואה אותו, יורקת לו בפרצוף, ממשיכה
לתחנת אוטובוס, בדרך קונה לי פלאפל. שלם. לא חצי מנה, מי סופר
קלוריות בחלום? המון טחינה. ועוד טחינה. מבקשת שיוסיף לי
צ'יפס. למי הוא כבר שומר אותו? מה, הוא נקשר לכל תפוד ומסרב
לתת לו להתאבד בשמן?
יושבת בתחנה. עובר קטנוע. הרוכב מסנן לעברי מילת גנאי. הוא
ממשיך לנסוע ונעצר ברמזור. עובר טנדר, אדם מזוקן אומר לי שאיך
אני לא מתביישת. אני צועקת שזה צודק והגון ואם יש לו בעיה
שיתעמת איתי, לא אכפת לי. הוא ממשיך לנסוע ועוצר ברמזור. מדבר
עם הקטנוען והם עושים אחורה פנה.
עכשיו קצת מפחיד. הם באו להתעמת. על מה יש להם להתעמת איתי? זה
רק בחלום שאני לא סופרת קלוריות.

הם כועסים שירקתי על הזמר.

אה, זה.

אני לא יודעת למה ירקתי. אין לי תשובה לתת להם. לא רוצה לאכזב
אותם ולהגיד שסתם. בעיניים שלהם יש תקווה שיש סיבה. שהם
מתעמתים איתי עכשיו על מטרה נעלה. איזה טיעון כבר יעלו כנגד
''סתם''?
הנה עוד אנשים מצטרפים. וואו. פתאום זה עשרות ובלי לשים לב זה
מאות. כולם סביבי דורשים לדעת למה.

יוצא לי: ''כי הוא סמל למגיפת האנשים המפורסמים ששועתקה לה
בארץ אחרי סיבוב הופעות מוצלח במדינות הנחשבות באמת. כבר לא
משנה מה יש לאמן להגיד אלא איפה הוא מסתובב ואיזה שוקו או
ביסלי הוא אוהב, ולא שיש לי משהו נגד זה כי סך הכול שוקו בשקית
זאת המצאה חשובה לכל הדעות, אבל הוא הסמל. ולא מעניין אותי
באיזו מסיבה הוא נכח ואת מי הוא זיין בשירותים של איזה מועדון,
אלא אם כן הוא זיין איזה כלב או דג או מדוזה ואז זה ראוי להיות
ידיעה חדשותית באיזה אתר אינטרנט שמעניק ידיעות ממש חשובות על
דברים ממש לא חשובים. וזה לא שבו הבעיה, הוא דווקא בסדר,
הבחור. אבל הוא היה זמין ואין לי כוחות להתרוצץ פה לחפש איזה
סלב בשני שקל. זה לא אישית נגדו. הוא האמצעי''. איזו סיבה
שווה, הא?! מאיפה הבאתי אותה בכלל? לא משנה, עכשיו כולם
השתתקו.

פתאום יש קריאה במערכת כריזה (איך הגיעה מערכת כריזה? לחלום
הפתרונים) שאומרת שכפיצוי על היריקה בפניו של הזמר, הוא יערוך
לכל המתגודדים ''צוותא 2''. בפירוש אומרים צוותא שתיים. למה?
למה? אפילו לחלום כבר אין פתרונים. יש לו פתרונות. יותר מזה -
פתאום צומח לו אולם הופעות (אני מניחה שצוותא...) ואנחנו
נכנסים כולם. אני מרגישה טוב. אחד הבחורים אמר שעם כל הכעס קשה
להתעלם מהטיעון שלי. והוא גם קצת נדלק עליי ולא רוצה לקלקל בזה
שיעניק לגיטימציה למאות אנשים לרמוס אותי. מה יישאר לו ממני
בלילה? אבל עכשיו הוא פונה אליי ואומר לי לצאת מיד מההופעה. כי
אם אחכה לסוף, הזמר יארגן סקילה בצוותא. אה - אולי בגלל זה
צוותא?

אני יוצאת די מבואסת. עד שכבר ישבתי והכול. ועכשיו אני אפסיד
את ההופעה של הזמר שירקתי לו בפרצוף. זה אבסורד לחלוטין!

טוב, מחליטה לחזור לים. לאכול גלידה דלת שומן ולשחות עם
המדוזות.
יאללה, בוקר.