הפעם כשקיבלתי את הצו החלטתי ללכת, לא היה לי מה להפסיד, אפילו
ה- 2700 ש"ח העלובים נראו לי מפתים.
זה היה קיץ, הקיץ הראשון בחיי שלא נתפש כחופש גדול או כחופש
בכלל, פעם ראשונה אחרי 27 קייצים.
סוף סוף סיימתי את מה שנקרא התואר שלי בקולנוע ופשוט לא ידעתי
מה לעשות.
סיימתי עם סרט גמר באורך של 27,57 דקות, סרט תיעודי על בדואי
שרוצה להפוך להיות יהודי.
תמיד נמשכתי אל הבדואים, כשהייתי ילד, היה בא אלינו חבר של
אימא שלי (שנים אחר כך הבנתי שידידות בין גברים לנשים היא
נדירה כמו נישואים מוצלחים) בכל מקרה היה לו, לידיד, שפם יפה,
שנתן ארשת של טוב לב, הוא היה לוקח אותי אל הבדואים, כשהיה
מבקר אצלם מתוקף תפקידו - אחראי לענייני הבדואים מטעם שמורות
הטבע בצפון.
למעשה הם היו אוכלים ומפטפטים. אני לא הבנתי על מה הם דיברו,
כי הם דיברו בערבית. אמנם, למדתי ערבית בבית הספר אבל איכשהו
זה לא היה אותו דבר.
הם רחשו לו כבוד והוא מצדו היה צוחק איתם. היה נדמה לי,
שהילדים האחרים מתביישים ממני ולכן הם מתחבאים מאחורי מחיצה
יחד עם הנשים, אלא, שהנשים מדי פעם הגיחו לתוך המתחם בו ישבנו
והביאו איתן את המאכלים והשתייה, אז אמנון הסביר לי, שאם לא
אהפוך את הכוס הם ימשיכו למזוג לתוכה ואם אני אשאיר את הכוס עם
משקה בתוכה הם יעלבו, יחשבו שהמשקה לא נעם לחכי.
מוזר היה לי, שהאנשים הנחמדים האלה יתרגזו על ילד כמוני בגלל
שטות שכזאת, אבל עשיתי כרצונו. כשהלכנו הם באמת לא נעלבו.
כך הגעתי לעשות סרט על בדואי שרוצה להיות יהודי, ידעתי שאני
חייב לעשות סרט שאנשים ירצו לראות, סרט שייתן לי הכרה.

בבית vספר לא אהבו את הסרט ואמרו שהוא לא קולנועי, הסינמטק בתל
אביב אמר שהוא מוכן לנסות להקרין אותו, אבל לא להכניס אותו
לפסטיבל.
הם הקרינו אותו ביום חמישי בחצות, הם הבטיחו, שאם ילך טוב נעשה
עוד הקרנות.
הכנתי פליירים בעצמי, בכל זאת לא כל יום בדואי או מישהו בכלל
רוצה להיות יהודי, בסוף באו שניים עשר אנשים מתוכם שני חברים
שלי, שכבר ראו את הסרט בהזדמנויות אחרות, הבדואי והחברה
השמאלנית שלו (המשפחה שלו סירבה לראות את הסרט) ובאו עוד שבעה
אנשים שלא הכרתי, קיוויתי שאחד מהם הוא  דידי אושר. ואני
כמובן.
כמו תושב ארעי ששוכר דירה, שבלי התרעה מחויב פתאום לעזוב, כך
הסרט שלי, מצא עצמו מחוסר בית.  

עליתי על קו 56 בדרך אל הבקו"ם, נאמר לי קודם לעבור דרכם,
כיוון שלא מצאתי את המדים שלטענתם ניתנו לי ביום השחרור. שאלתי
את הקצינה בת כמה היא?  21 - היא ענתה ואז בחישוב מהיר שאלתי
אותה איך יכול להיות, שבגיל 13 היא נתנה לי מדים?
בקול סמכותי היא אמרה לי להפסיק להתחכם, כי אני מסתכן לא רק
במשפט ת"ש על הציוד האבוד, אלא גם על התחצפות.
נבהלתי ולכן ביקשתי סליחה, אמרתי לה, שכבר שכחתי איך מתנהגים
בצבא. היא ענתה לי, שכדאי שאני אתאפס מהר מאוד על עצמי. הודיתי
לה על העצה והנה אני על האוטובוס בדרך אליהם חמוש במצלמה
ווידאו דיגיטלית, כמו שאהב לומר המורה שלנו לדוקומנטרי, תיק צד
עם מעט בגדים והעיתון.
בעוד האוטובוס פירפר בז'בוטינסקי, דיפדפתי בעיתון, חיפשתי את
הטור של דידי אושר, משהו שאל אותי אם אפשר את הספורט ? נתתי לו
ואחרי דקותיים שאלתי אותו אם הוא רוצה את כל העיתון, הוא הניד
בחיוב והעברתי לו את העיתון על כל חלקיו כולל הטור של דידי
אושר.

שאלתי את הש.ג. אם הוא ראה את הסרט "בריכת שחייה"? הוא אמר
שהוא לא שמע על זה ואמר לי להמתין כי בנתיים החליפו את תעודות
המילואים למגנטיות.
איזה מן שם זה לסרט?! אם הייתי בא עם שם כזה לסינימטק הם לא
היו משדרים אותו גם בחצות של יום חמישי. לא עדיף "הבדואי הזה
הוא אני"?
אז מה אם זה סרט צרפתי, עדיין לתת לו שמונה בסולם אושר, נראה
לי מוגזם.
שפטו אותי על 723 ש"ח ולא הבנתי איך בד מירדן יכול לעלות כל כך
הרבה כסף, הבעתי את מחאתי ואז אמרו לי לא לדאוג, זה יקוזז
מהשכר - מה שמשאיר לי 1977 ש"ח.
לפחות אני לא משלם עכשיו.
נתנו לי קיטבג עם כל הציוד ? בדקתי והכל היה באמת חדש, פתאום
נתקפתי חרדה והבנתי, שלפני ההחלטה להתגייס לא לקחתי בחשבון פרט
חשוב ? הזריקות.
מייד שאלתי אם אני אצטרך לעבור בדיקות רפואיות ולקבל זריקות הם
צחקו ואמרו שלא.
עליתי על מדים והחום, כאילו שהשרב לא הספיק, תקף אותי כמו שהוא
תוקף תייר, ברגע הראשון שהוא יוצא מהטרמינל הממוזג. הרגשתי
שאני לא יכול לנשום, לא הבנתי איך אפשר לנוע או לעשות תרגילים
בתוך השריון הזה וככה בסירבול עליתי לאוטובוס כמו אביר חלוד,
אפילו, הנסיעה חינם לא הקלה עלי.
הזעתי ונזכרתי בזריקות. חשבתי, שלא ייתכן, שהחומר המחסן מחזיק
מעמד עשר שנים, שבעצם הם כן היו צריכים להזריק לי!
- איך גייסו אותך ככה? שאל אותי השכן למושב.
- סליחה? עניתי לא מבין.
- ככה עם כל השיער...
- תחשוב את מי מגייסים עם שיער ארוך...
הוא נתן בי מבט מוזר כמו בודק אם אני אמצמץ, ואז הוא אמר ?
אהה... הבנתי וחיוך של שותף סוד מילא את פניו, מפעם לפעם הוא
סקר אותי במבט חשדני, שהיה מסתיים תמיד על המנשא של המצלמה.

שהגעתי לבסיס בדרום השמש כבר נמסה אל תוך הים, למרות שאת הים
לא יכולנו לראות.
החברה לא היו חברה, אף אחד לא הכיר אף אחד, בדיוק הפוך ממה
שמראים בטלויזיה. כולנו היינו מרושלים ומיוזעים, לאף אחד
מאיתנו לא היה מקצוע צבאי, ולכן הם רצו שנעבור את הקורס הזה,
שבסופו לא נתראה יותר, נוצב בין היחידות השונות  בתפקיד שבו
נוכשר. 24 יום ואנחנו מוכשרים! חשבתי מה היה קורה אילו למדתי
ארבע שנים טכנאות קשר, עבודה בטוח הייתה לי ובטח הייתי נהיה
מומחה.

התארגנו באוהלים, הריח היה נורא, יריעות בד שהיינו אמורים
לתפור אחת לשניה התנפנפו כנראה ברוח כי לדעתי רוח לא הייתה שם,
לי לא היה כח לעשות כלום, אז השארתי את הכל כמו שהוא ונשכבתי,
השאר געשו תוך כדי סידור האוהל והציוד האישי שלהם.
ניסיתי לחשוב על קולנוע, על איזה סרט אפשר לעשות על קורס
לטכנאי קשר, חשבתי אולי לעשות סרט מלחמה עתיר תקציב, שבו
הגיבור הוא טכנאי קשר, שמתרוצץ בין הטנקים ובסוף הוא זה
שבזכותו הם מנצחים את המלחמה. הטכנאי הקטן, לא הספיק אפילו
לסיים את הקורס בגלל שהמלחמה פרצה במפתיע, הוא מציל האומה.
הבנתי שמצבי מדרדר, הלוא אלה אותם סיפורים, שהייתי ממציא
לעצמי, כשהייתי שוכב לישון בילדות, שוכב ולא נרדם, רק שאז לא
ידעתי שיש דבר כזה טכנאי קשר, חשבתי על זה שבאותו גיל בערך
הייתי מבקר באוהלים של הבדואים ואף פעם לא הרחתי ריח נורא כזה
באוהלים שלהם.
הריח הזה השתלט לי על המוח וידעתי שאני חייב לעזוב, אבל חייב.
וכך כנראה נעצמו לי העיניים.

כמה ימים אחר כך הבנתי למה היינו חייבים לעשות את הקורס הזה
בדרום.
באחד הבקרים היבשים הגיעה אלינו מדריכת שיריון ודיברה, אף אחד
לא קלט מה היא אמרה, הבנו רק כשהיא חילקה לנו מפות של האזור.
היינו בהלם, או, לפחות אני הייתי, היה עלינו לנווט. היא אמרה,
שזה דבר חדש בקורס לטכנאי קשר ושזו יוזמה ברוכה.
עד עכשיו היינו תקועים בקרוונים ממוזגים וחוץ מהשעמום המצחין
לא היה על מה להתלונן, פתאום מצאנו את עצמנו ממש במדבר, עם
אפודים מלאים, אני קניתי בוטנים מצופים וקולה לדרך.
הגענו לפיצול ואדיות, שמראש סימנו, כדי לדעת שהגענו לאמצע
הדרך. עד אותו זמן לא רכשתי לי חברים חדשים בקורס, הייתי עסוק
רוב הזמן עם המצלמה, דבר שהצחיק את כולם. כך רכשתי שם חדש ?
"סקופי", הם לא הבינו שקולנוע זה לא עיתונאות.
אמרתי לוולך וליאקי או לאקי, שיקחו ממני את הקשר ושיניחו לי.
הכתפיים שרפו לי והחולצה נדבקה לי לגב, נמרחתי על האדמה,
שאיכשהו החום שלה הנעים לי.
יאקי או אקי ווולך הסתכלו עלי כעל משוגע ובהחלט יכולתי להבין
אותם, הם שאלו אותי למה אני בדיוק מתכוון? אז הסברתי ברוגע,
שימשיכו הלאה בלעדיי, שבמילא זה ניווט יום קל ומשעמם ותוך חצי
שעה, אם אני חותך,  אני מגיע לבסיס וניפגש שם.
להפתעתי הם גילו הבנה והמשיכו הלאה.
הודיתי לאימא אדמה.
לא ידעתי כמה זמן שכבתי שם, אבל, כשפקחתי את עיניי ראיתי איש
בעל חזות ערבית על סוס, הייתי בטוח שאני הוזה, אלא שאז הוא פנה
אליי בעברית רהוטה אבל עם מבטא ערבי, ואז נזכרתי, שאני חייל
ומהבהלה ניתרתי ממצב רפיסה למצב של מעין עמידה, הוא צחק  ואני
התמוטטתי.
כשהתעוררתי בשנית גיליתי את עצמי בתוך אוהל, רק שלא הרחתי יותר
את הריח המבהיל, הנשק היה מונח לצידי.
התקרבה לעברי אישה ונתנה לי מים לשתות, אז נזכרתי, שהקולה
נגמרה ושהתמוטטתי, אחריה הגיח גבר מבוגר עם חיוך רחב ושיער
לבן, אל תפחד זה בסדר הרבה חיילים באים פה, אפילו היה פה פעם
טייס! חייכתי ואמרתי תודה.
הוא קרא בקול בערבית ואמר לי, שמביאים אוכל ושאני אנוח, אחר
כך, הבן שלו, יש לו מכונית והוא ייקח אותי לאן שאני ארצה.
אמרתי לו, שעשיתי סרט על בדואים, הוא שוב צחק ואמר שאין להם
ווידאו וגם בטלוויזיה קולטים רק ירדן. אמרתי שזה בסדר גם ככה
לא הראו אותו בטלוויזיה.
כשנכנסתי למכונית ראיתי במושב האחורי חצאי שלטי דרכים, השלט
שראיתי היה ? אופקים 17 ק"מ, הם  ניפנפו לי לשלום למרות שלא
הפכתי אף כוס על פיה.
חסן אמר לי, שאני יכול לקרוא לו חזן, ככה קראו לו בגבעתי.
שאלתי אותו אם הוא רוצה להיות יהודי והוא אמר שלא, למרות, שהוא
מכבד את הדת היהודית. הוא שאל אם אני עריק, אמרתי שאני לא
יודע, שכנראה ממחר, הבנתי שישפטו אותי עוד פעם על הציוד ובעצם
לא ישלמו לי על עשרים וארבע יום.
הסובארו הלבנה של חסן החזירה אותי לחיים האזרחיים ללא הכשרה
וללא מקצוע.