הדרך ארוכה ועם הנצח משקשק. הדרך נצחית והפחד מתקתק.
לשבת ביחידה ולחכות לקריאה, ואתה אומר- רק לא עזה. וקריעה.

חושב על ילדים בכתום, ורואה רק אדום - מדבר עם חברים
והם לא עוצרים, זה רק כתום.

והדרך ארוכה, עוברת באינסוף רמזורים
המטרה חשובה, אז אין צורך לחשוב - נוסעים.                    
 (חוקים?)

חושב כאזרח מהשורה, מנסה שלא לחזור אחורה - לצבא.
מצטער לא מצליח, הנה עוד פיצוץ מבליח
יוצא מהשורות, יוצא מחרוזים - למלחמות. יריות, לא כמו
שמדמיינים, יותר קפצונים - כאלה לא ממש כואבים. אבל כשאני מהדק
את האצבע חזק, אז ממש כואב ורק:
נותבים אדומים, שריקות של טילים,

פרחים והרדופים שורפים גפרורים.

ואולי כאן בעצם הכל מתחיל, עירבוב הצבעים המגעיל:
אולי מי שלא מבין את השורה, חושב הכל כשורה.
האותיות הראשונות מפרידות בין מיטות, בין מכוסי פנים-
וחרוכות,
בין נעות לדוממות. קרות.

ולא אקח מנדט, כי רבים מהגפרורים כתומים, לא מצליח להבין כיצד
אדמה עדיפה על חיים.

איך עובדת נוסחת החיים - גרגיר מולדת תמורת כמה שנים?
אולי נפתח משא ומתן, אולי נשב ונחשוב על אותו בחור קטן.
מצטער מתן, לא יכול לקרוא לך בחור,
היית ילד ותמיד תשאר כזה בשבילי - גור.

אז אולי תסביר לי אתה ממעמקי מולדת, איך אנשים מעזים לסגת:
כי קצת מתבלבלים לי המושגים: נראה לי שאתה ויתור כואב,
קצת מתלכלכים לי הצבעים - כתום זה לא הלב.

כתום מנקר עיניים, בולט וזעקני. לא באמת משתמשים בו, אבל הוא
מאוד יוקרתי: יכול לעשות כל העולה ברוחו, כי הוא קצת מעל.
                יכול לעשות כל העולה בכוחו, כי ממש לא חבל
 
אז אולי עם הנצח באמת לא מפחד. ואולי אין ממה.
כי אולי הדרך לא באמת ארוכה. לאדמה.