הוא תמיד יוצא כשאני הכי לא רוצה שהוא יצא. כשאני עם הרבה
אנשים, או כשאני עם בן אדם מסויים שאני הכי לא רוצה שהוא יראה
אותי בוכה, או כשאני רוצה לשמוח, לצחוק, והדבר האחרון שמתחשק
לי באותו רגע זה לבכות, אבל בכל זאת הוא מתעקש לצאת.
יש רגעים שאני רוצה לבכות, אבל אני די מכריחה את עצמי והכי לא
יוצא משחרר או אמיתי, הוא יוצא לחוץ כזה ומעיק. אני שונאת בכי
כזה, אבל דווקא באותו הרגע אני צריכה שהוא יצא אבל הוא לא יוצא
מעצמו. זה באמת מעצבן.
פעם הייתי בוכה הרבה, אבל משטויות, מכל ריב קטן עם ההורים שלי
הייתי רצה לחדר שלי ובוכה כל כך חזק אבל לא בכי אמיתי, אז לא
ידעתי מה זה בכי אמיתי. הייתי בוכה חזק כי רציתי שההורים שלי
יבואו לנחם אותי, אבל הם אף פעם לא באו בשביל זה, אבא שלי בדרך
כלל היה נכנס לחדר שלי ואומר לי להפסיק לעשות הצגות ושאני אהיה
בשקט כי הם רואים חדשות. אף פעם הם לא באו אלי וליטפו אותי,
ביקשו סליחה. עכשיו אני די מתגעגעת לבכי הזה, למרות שהוא היה
רק בכי צומי, כי זה הרבה יותר עדיף מבכי של כאב שיוצא ברגעים
הכי לא מתאימים.
הייתה פעם אחת שהבכי כן היה מתאים, כי כולם בכו. בהלוייה של
סבא שלי. זה היה מותר, ולא זה פגע באף אחד כי כולם ניחמו את
כולם וזה היה צפוי וברור שכולם יבכו. הרגשתי שיחרור ענקי,
למרות שכאב לי על המוות שלו מאוד. לא היה לי אכפת שכולם ראו
אותי בוכה, כי כולם בכו, וזה היה בכי שרציתי שיצא, והוא לא יצא
מאולץ ומגעיל כזה, הוא יצא משחרר וכואב, כמו שרציתי שיצא וזה
עזר לי להרגיש טיפה יותר טוב.
בכי זה דבר מוזר. זאת דרך התבטאות של עצב, אבל דרך שדי הגיונית
אם חושבים על זה. הוצאת נוזלים מהגוף, זה די מטאפורי. בדרך כלל
כשאנשים חושבים על בכי הם חושבים על עצב, אבל אני דווקא לא.
כשאני חושבת על בכי אני חושבת על דרך להשתחרר, דרך שתעזור לי
טיפה להרגיש יותר טוב עם עצמי. אם לא היה לנו בכי, היה לנו
מאוד קשה. בגלל זה אני לא מבינה איך זה שיש אנשים שלא בוכים אף
פעם.
אח שלי. הוא לא בכה בלוויה, הוא לא בכה כבר הרבה זמן, מאז שהוא
היה ילד קטן, אפילו לא כשנשברה לו היד לפני שנה בערך.  חשבתי
שהוא יבכה כשהיינו בבית חולים לפני שסבא מת, או בלוויה, או
באזכרה של השבוע, של החודש, משהו. אבל כלום. אפילו לא דמעה
אחת. אפילו אבא שלי, שראיתי או בוכה רק כשאבא שלו נפטר, בכה.
הסבא הזה שאני מדברת עליו, הוא מצד האימא שלי ואבא שלי היה גם
קרוב אליו וביום שישי הראשון שסבא לא היה, היה לאבא שלי מאוד
קשה, כי כולם הרגישו שהוא חסר אבל ניסו לצחוק ולהעלות זכרונות
והיה דווקא בסדר, רק אבא שלי הזיל דמעה אחת וזהו. דמעה אחת
שאמרה הכל וכולם ראו ולא אמרו לו כלום ואני בטוחה הוא הרגיש לא
נעים וזה היה הסוג הזה של בכי שיוצא כשהכי לא רוצים במקום הכי
לא מתאים, הבכי הכי אמיתי שיש.
היום בכיתי, אבל לא בגלל סבא שלי שבגללו אני דווקא בוכה הרבה.
בכיתי בגלל מישהו שפגע בי וכשאני בוכה בגלל משהו אז פתאום עוד
מלא דברים עצובים עולים לי בראש ואני בוכה יותר כי אני פתאום
בוכה על יותר מדבר אחד. לא רציתי לבכות, כי רציתי להיות שמחה,
כי נמאס לי מכל ההרגשה שהעצובה הזאת שנפלה עלי בזמן האחרון,
אבל זה לא עזר, בכיתי בכל זאת.
יש בכי שיוצא חלש ובשקט, ודווקא הבכי הזה בכלל לא משחרר, הוא
רק מכאיב יותר, כי הוא יוצא לאט והוא צורב על הלחי, הדמעות
הקטנות האלו מציקות ומכעיסות. אני לא אוהבת בכי כזה, זה הבכי
שהכי מעצבן.
שמתי לב לעוד דבר, שאף פעם אנשים לא זוכרים שבכי לפעמים יוצא
גם משמחה, לא חשבתי לכתוב את זה עד עכשיו, הסוג הזה של הבכי
בכלל לא עלה לי במחשבה עד הרגע הזה. גם כשאנשים חושבים על בכי
הם לא חושבים על משהו שמח. אני לא חושבת שאי פעם בכיתי משמחה.
אני רוצה לדעת איך זה, לבכות ממשהו שמח. אני רוצה לדעת איך
לעשות את זה, כי כשאני שמחה אני לא שמה לב לזה, אני לא מתרגשת
עד כדי כך שיוצא לי בכי, קשה לי לראות מתי אני שמחה, כי הרבה
זמן כבר לא הייתי שמחה.
בשבילי בכי לא יהיה שמח אף פעם.