מוסיקת ג'אז חרישית שוטפת אותי בחמימות מרעידה. יש ודמעה מפלסת
דרכה בגניבה מותירה תחושת דגדוג לא צפוי ליד האף. בחוץ החשיך
כבר, וצריך לחזור הבייתה.
עוד מעט.
מדוע אני נזכר כעת בערב ההוא -  לפני מי יודע כמה שנים?
כעכשיו, היה חמים בחוץ. רוח קלילה כמעט בלתי מורגשת חלפה דרך
גופנו, מפלסת מעברים בדרכים הידועות רק לה, בעד צווארון
חולצתי, שרוולי הקצרים, וממשיכה אל הדרום, אל הדרום. כמה אנשים
ספרה בדרכה זו? באילו פיסות חיים נגעה במסעה שאינו מתחיל
ואינו נגמר?
הידעה את אשר עובר בין שנינו?
אנו שעמדנו ליד הגדר הגבוהה בפיתול הצר של השביל מאחורי בית
אביה הישן. גדר זו עשוייה הייתה שתי קומות. תחתיתה יציקת מלט
גסה, ובתוכה נעוצים מוטות ברזל זוויתי כבדים מחוברים זה לזה
בסבכת מתכת. היום עומד שם בניין אחר, גם הוא כבר הספיק בינתיים
להתיישן. שנים רבות עברו מאז, מי יזכור? הזוכרת את? אני עדיין
זוכר היטב. הן זו הייתה הנשיקה הראשונה שלי.
ואצלך? מי יודע? מעולם לא שאלתי, ומן הסתם כבר לא אוכל לשאול
עוד לעולם. יחד עם שאר תמונות נעורי, נשאבת אל האינסוף של
ההיסטוריה אשר צוברת וצוברת ואיש אינו יודע לשם מה. מעולם לא
שאלתי את עצמי איפה את היום. נשארה רק אפיזודה אחת, כמו צילום
ישן ללא התחלה וללא סוף.
שמלה לבנה הייתה לך, אני זוכר, רזה וכהה היית וכה חסרת ישע.
ילדה אבודה. דומה שאותה דמעה אשר זולגת עתה על לחיי עמדה אז
בעינייך, ואיך יכולתי שלא לאמצך אלי, ולחוש אגב כך בגופך
הרועד,  כמו ציפור מבוהלת.
כן - לפתע התבהר לי - גם בשבילך הייתה זו הנשיקה הראשונה. את
זאת  סיפר לי רעדך כבר אז, אבל אני הן רק הערב השכלתי זאת
הבין. הרי ידעת, ידעתי גם אני,  כי משהו נכסף וכה מטיל אימה
עומד להתרחש בכל שניה.
ואני כה רציתי להחם לך, כה קטנה היית בזרועותי וכה שונה ממני.
נשעננו שנינו אצל הגדר עומדים צמודים לופתים את סבכת המתכת
ומביטים דרכה אל לב הלילה החשוך, אל השומקום, אל תוך רגשותינו.
ללא מילים.
ליד הגדר עמדתי  ואת זכרונות נעורי כתבתי, פתאום נקרע הזכרון
וזהו סוף... קאט.  שם, ממש שם יש חור גדול בזיכרון. רבים כמותו
פזורים  במפת זכרוני המשומשת, הקרועה.  
והנה, שוב חוזרים אל ההמשך -קלוז אפ ואנו כבר בסצנה הבאה
אחוזים זה בשפתי זו יונקים הנאה לא מוכרת, חדשה כל כך, פנים אל
פנים .  ברקע מנגן לנו הסקסופון של וובסטר. הדמעה ממשיכה
במהלכה, זולגת כלפי הסנטר. האם זו אותה אחת? ואולי זו כבר
אחרת?  אני מסתובב לאחור אל הסטריאו באדן החלון ולוחץ על פאוז.
פאוזה. שקט. דממת קודש. ואילו אני ואת  עדיין אוחזים בשבכה
ומביטים לא מביטים זה אל תוך עיני זו. משום מה עינינו פקוחות
לרווחה.  אהה, הן אך מתחילים אנו.  איש לא טרח ללמד אותי או
אותך, איך צריך להתנהל הריטואל הקרוי "נשיקה".
הרוח הקלה מביאה לריאותי את ריח גופך השחום. ריח שונה, אקזוטי,
כולך ספוגה בו. הכל כה חדש בשבילי. כן, גם הריח המיוחד הזה,
אשכנזי מגודל שכמוני.
נצח  עובר, ואנו עוד עומדים  שם כך, מחוברים, יונקים זה את זו
בתשוקה שמעולם לא ידענו על קיומה, וכאילו הפכנו כל כולנו למעין
הרחבה של מערכת השפתיים-לשון-חיך והאוויר הנשאב ונדחס הלוך
ושוב, ממך אלי, ממני אלייך וחוזר חלילה. והריגוש המענג המדהים
הזה. מדהים.
ואז לאט, בעדינות, מרפות כפות ידי מן השבכה, ובהיסוס עוברות
ומחליקות על שערך הרך. משם גולשות אל לחייך. וכך אני זוכר
עצמי, יונק את שפתותייך, כפות ידי נחות ברוך על לחייך הלוהטות,
ואני חש כמעט מופתע, כשידייך  המהוססות  זוחלות מאחורי גבי,
מתני, זוחלות, מקיפות, נצמדות, מין היצמדות נואשת. כטובע האוחז
בקרש הצלה. נצמד. זהו.
קרע ענק בזיכרון מדלג אותי אל  ימים אחרים ואנשים אחרים.
האם פגשתי אותך עוד מאז? אינני יודע הכל נמחק.
אני מסתובב נוגע בכפתור. הסקסופון האגדי ממשיך מנקודת העצירה,
מעביר בי שוב רעד של התרגשות בלתי נשלטת. עתה כבר אי אפשר יותר
להבליג.
אני מושך פיסת נייר טישיו מנגב את עיני הרטובות.
לילה.