במקום בו שכנה האהבה שלי אליך נותרו רק אדמה חרוכה עם נשורת
כבדה של מלחמה איומה ורוחות מנשבות. ישנה שם מצבה עליה חקוקים
זיכרונות אהובים אותה מדי פעם אני מבקרת בלי שליטה. מניחה
פרחים, מבכה את האובדן ומוסיפה עוד כמה שורות.
איך הכל התקלקל, חמוד. אני לא מאמינה שאתה רע, לא עושה
דמוניזציה שלך, לא מאשימה. גם אני עשיתי הרבה טעויות. הדבקתי
את האהבה במחלה ממארת שכרסמה בשד העצמות, בבגידה, בספקנות.
ואתה לא האמנת בהקרנות, בהפסקות, בזמן לעיכול... רצית שאכה על
חטא... את עצמי, ובזה אני טובה, שנים של אימונים הפכו אותי
לאויבת הכי גרועה שלי. ניתחתי וביתרתי את עצמי ולבסוף לא
זיהיתי את פני שהפכו מטושטשים ונטולי זהות, מחכים שתעצב אותם
כרצונך.  אז יריתי לאהבה בראש, הבנתי שהיא השתלטה על החיים שלי
ושלך, מושכת אותנו מטה לתהומות אפלים, ואת עצמי שנאתי יותר
ויותר על החולשה האיומה, מעצמי... לא היה לי אכפת, הייתי
מכורה, רוב הזמן אהבתי אותך כל כך, וראיתי כמה אתה סובל
מהריקוד המטורף עם האהבה שלנו שהפכה גוויה מהלכת. לא הייתי
החלטית מספיק. הירייה גרמה רק לנזק מוחי.  אבל ידעתי שזה הסוף,
שאין עוד תקווה, שבין אם ההחלטה האומללה הייתה נכונה ובין אם
לא, החותם הוטבע. נתקפתי פאניקה. החלטתי שחייבים לקבור את זה,
שאין ברירה. זרקתי לכיוונך את חפירה,  אני בחרתי לחפור בידיים,
הרגיש לי יותר אותנטי. חפרנו בור יחד, מדי פעם משליכים האחד על
השני רגבי אדמה יבשים וחצץ, ובכל פעם שפגעתי גם נפגעתי, פגעתי
במי שאהבתי יותר מהכל, יותר מהצל לא של עצמי אליו הפכתי..
כשהבור היה עמוק ככל שניתן, זרקנו אליו את הזומבי  שסרב למות,
שנשימתו סירבה לחדול. אחר כך הלכת. הותרת אותי לבד, לכסות את
הבור באצבעות פצועות. אמרת שאתה לא מעוניין במצבה, שיהא זה קבר
אלמוני. אבל אני לא יכולתי, המבט המתחנן שתקע בי הזומבי עת
שהשלכנו אותו אל הבור נצרב בזיכרוני. עוד היו בי סנטימנטים
אליו, הן גידלנו אותו במשך שנים... עכשיו אני מנסה להמשיך
הלאה, מרגישה יתומה שוב, שחלק ממני חסר ולעולם  לא יתאחה,
ומשלימה עם זה. כי זה תמיד יהיה חלק ממני, בלעדי הזיכרונות
הללו המילה אהבה מאבדת משמעות.