אני מקווה שמצאת את האושר.
את השקט.
את השלווה.

אני מקווה שהמילים שכתבת לי, גם לפני שבוע, הן אמיתיות, בעלות
משמעות.
לא עבורי, גם עבורך.
אני מקווה שזה היה אמיתי,
לא שקר נתעב.

אני מקווה שפעם, תוכל להסביר לי מדוע נסגרת,
מדוע ברחת.
מדוע התנתקת בלי להשאיר עקבות.
פתאום.
מדוע הותרת אותי לבד,
בלי הסבר,
בלי סיבה,
בלי משהו להאחז בו.
בלי מישהו להאשים אותו.
מדוע הכל נחתם,
מדוע שברת את ליבי.

אתה שהתעקשת,
כשאני לא רציתי.
אתה שכתבת,
כשאני לא עניתי.
אתה שנגעת,
כששפתיי היו חתומות.
אתה שאהבת,
כשאני התחלתי להרגיש.
אתה שריגשת,
כשאני פתחתי את הלב.
אתה שבכית,
כי רצית יותר.
אתה שברחת.
כשאני רציתי אותך יותר מכל דבר אחר.

רציתי לשתף אותך במאוויי,
תחושותיי, לבטיי
חיי.
רציתי שהרגע יתארך,
רציתי לחבק,
רציתי לאהוב,
רציתי להתגעגע,
רציתי אותך.
חיכיתי לך.

תדע, שברת את ליבי.

אני מבקשת ממך,
תקדיש לי כמה דקות מזמנך
תסביר לי מדוע.
לפחות במכתב,
לא יותר.
תשחרר אותי ממך
בבקשה.
לבד, אני לא מצליחה.
אין לי את הכח הדרוש,

אני לא יכולה לחכות יותר.