היו היה סיפור על בחור שרצה לתפוס את הרגש ולשים אותו בתוך
קופסא / הכול היה בחיו ביית יפה את כל מה שנפשו חשקה אך לא
אהבה.
שום רגש קטן ככל שיהיה,שישלים את התמונה.
הוא בכה בלילות דמעות רבות , העצב בלילות באה לבקר אותו אבל
מעולם לא נשאר ולא דרש בשלומו , רק לפעמים מן שלום מנוכר
שאחריו באה כמו תמיד אותה עצבות שלא חולפת.
ואז יום אחד גמלה בליבו ההחלטה לתת לעצב קצת מנוחה ולפנות מקום
לאותו הרגש ששמו אהבה , שכל כך היה חסר ורק עכשיו הוא מצא את
הזמן הנכון לשים אותו בחזרה , בדיוק במקום שחסר לו בלבו שלו
ולא אחר,
אומנם הוא היה רגש ריקני שזקוק למנוחה.
וכך הוא הלך והלך שנים כה רבות בכל העונות הוא חלף ואת כל
הנופים שעיניו יכלו לראות הוא ראה , את הכול הוא חווה ואת הכול
הוא הגשים.
אבל בחלוף השנים ככל שהרגש אותה אהבה , הייתה קרובה / היא תמיד
הצליחה לברוח ממנו כי הוא עדיין לא היה ראוי לה.
מרוב תסכולו על כל השנים שחלפו והוא כבר היה מבוגר וחיפש רק
אהבה , אותו רגש שחסר שייתן לו וללבו טעם לכל התמונה.
ואז ישבה לידו בחורה מבוגרת באותה המידה חיננית , לא טיפשה
בעלת חזות נורא מצחיקה , לפעמים עצובה לפעמים שמחה , אבל הדבר
החשוב מכול היה לה רגש מסויים שאותו נווד עצוב ביקש למצוא , את
רגש האהבה המתוקה שאין לה מחיר.
נווד: לא משנה כמה גבעות אכבוש ועד כמה העולם יהיה יפה בעיני
תמיד יהיה משהו חסר כי אני רוצה מישהי שאוהב שאוכל לחלוק את זה
איתה , שתהיה איתי,שלעולם לא אוכל להיות שבע , למרות שיש לי
הכול מעולם לא הרגשתי את מה שהאגדות מספרות.
ואז אמרה אותה האישה:מה עוד אוכל לומר לאדם שמבקש את האהבה ,
את הרגש למצוא , מספיק את העצב הוא חיבק בלילות.
בוא אחוז בידי ואראה לך את העולם שציירתי לעצמי.
והנווד הקטן ראה ונשבה ומעולם , למרות כל הקשיים מעולם לא עזב
את ידה , כי בליבה מצא את המחילה את אותו הרגש שביקש לעצמו ואת
אותה האהבה הנדירה , שיקרהמכול יהלום שהוא יוכל אי פעם למצוא.