אני הולך במסדרון אפל, מחפש את הפקידה שתגיד לי איפה היא.
המקום הזה ממש מכוער, לא ידעתי שככה זה נראה פה. ככל שאני הולך
יותר אני מרגיש יותר מחורבן. האוויר נעשה דחוס וצמיגי כמו מים
אבל מאוד יבש וחם. אולי זאת המועקה שאני נמצא בה. אני חייב
לראות אותה. סוף סוף, בקצה המסדרון, אני רואה פקידה חיוורת
וצנומה שנראית כמו גופה, שמסתכלת עליי בעיניים שחורות עם שקיות
מגעילות.
"מה אתה רוצה", שאלה בטון מגעיל.
"אני רוצה לדבר עם לירון גרין", אמרתי מנסה לא להחזיר לה בטון
כמו שלה, כדי שלא תגרש אותי. זה לא עזר.
"לך מפה, אתה לא תראה אותה היום, היא נכנסה אתמול ואין ביקורים
היום! אתה לא אמור להיות פה בכלל בלי אישור"
"מתי תהיה אפשרות?", אני שואל ורואה את השעמום של הגברת.
לא חיכיתי לתשובה, והתחלתי לספר לה מה קרה.

שלשום אחרי השעה הרביעית בהפסקה ראיתי את לירון מבואסת. אני
יודע שחרא לה בחיים, ההורים שלה לא מדברים איתה והיא כל הזמן
בורחת להם. אני מתיישב לידה למרות שאני יודע שזה לא מתאים. היא
אומרת לי שהיא דיברה עם שלומית והיא תעבור לגור אצלה לאיזה יום
או יומיים.
"למה?", שאלתי.
"סיפרתי להורים שלי שאני לסבית. לא מספיק כל הצרות שאני עושה
להם בבית אני גם לא אביא להם נכדים."
"הם לא ידעו??? כל השכבה ידעה!"
"הם לא ידעו כי לא סיפרתי להם עד אתמול. הם כאלה שלא מנסים
להבין את הבעיות שלי. הם רק צועקים ומרביצים כי מתחשק להם."
"אז למה סיפרת להם?"
"כי בסופו של דבר הם יצטרכו לדעת."
"אז למה את עוברת לבית של שלומית? את חושבת שהעובדת הסוציאלית
וקצינת המבחן שלה לא יעיפו אותה למוסד אחרי שתפסו אותה שבוע
שעבר עם כדורים? היא תעוף משם תוך כמה ימים. וחוץ מזה הדירה
שלה הכי קטנה בארץ."
"גם אני אעוף משם. מה שבטוח אני לא נשארת פה עוד רגע אחד."
"לא הבנתי"
אני לא נשארת"
"טוב... עדיין לא הבנתי"
לעזאזל, חשבתי לעצמי, כל הכיתה רואה אותי כאילו אני הכותל
המערבי שלהם. טוב, הם לא דוחפים לי פתקים, אבל כולם בוכים
עליי. נהייתי הפסיכולוג של הכיתה ואפילו עוד כמה מהשכבה, מ-י"א
4. אבל במקרה הזה אני חייב לעזור לה - יותר מלהקשיב. כי החרא
שיש לה על הלב, כמעט גרוע כמו החרא שלי.
"את רוצה לגור אצלי?"
"לא, דיברתי עם שלומית ויש לה קצת מקום על הרצפה, אני אישן שם
איזה לילה. ואז אני עפה."
"לאן? יש לך מקום?"
"אני כבר אסתדר. אבל שתדע שאתם לא תראו אותי יותר."
"למה???"
"כי אני עפה רחוק. די... נמאס לי..."
דמעה ראשונה המבשרת על הבאות יצאה ואני לא יכולתי להתאפק.
"תפסיקי! אני יודע מה את חושבת לעשות. מה, את דפוקה?"
"שי, יא מניאק, אל תקרא לי דפוקה כולם קוראים לי ככה, למה גם
אתה מצטרף?"
"לירון, אל תעשי שטויות"
"שי, אל תגיד לי מה לעשות, בסדר?"
"את נשארת פה. כל הלימודים שלך ידפקו כי המורים פה מוותרים לך
באופן קבוע, במקום אחר, לא יוותרו לך ועם ציונים כאלה ברור
שלא."
אני עושה מה שאני רוצה, ואתה לא תגיד לי..."
"טוב, לירון", קטעתי אותה, "אני מנסה לעזור לך ואם את לא רוצה
עזרה אני לא אעשה כלום."
היא קמה ואמרה, "אתה לא יכול לעזור לי, גם אתה בחרא הזה"
"לעזאזל, היא צודקת", אמרתי לעצמי בשקט...

אתמול בבוקר, לקראת השעה תשע, חיפשתי את לירון בכיתת היסטוריה
והיא לא היתה שם. זאת שעה של מגמות. חיפשתי את שלומית וגם היא
לא היתה בכיתת אמנות.
הלכתי לכיוון הפרצה בגדר, והתחלתי ללכת לכיוון ה"בית" של
שלומית. האמבולנסים שנסעו הלחיצו אותי, אבל ניסיתי לא להיות
פסימי.
ראיתי את שלומית יושבת על המדרכה ליד ההוסטל בוכה כשהעובדת
הסוציאלית, וקצינת המבחן יושבות לידה. אני רואה שאני לא יכול
לדבר עם שלומית כי היא היתה בקריז, והעיניים שלה אדומות
כמו-אני-לא-יודע-מה.
"עדי, מה קרה?"
קצינת המבחן הסתכלה עליי חזרה, הרי היא לא מכירה אותי. מסתבר
שגם לה קוראים עדי.
העו"ס אמרה לי שלירון קפצה היום בבוקר מהגג של ההוסטל. היא לא
יודעת מה קורה איתה עדיין, אבל היא פה כדי לקחת את שלומית
למוסד.

"יופי לך ול"לירון" שלך. אתה לא רואה אותה היום, ברור?"
התעצבנתי על הפקידה הטיפשה, כמעט הרבצתי לה.
התחלתי לצעוק עליה, ידעתי שרק ככה אני אכנס.
הגיעו צוות בלבן, לקחו אותי לבדיקה שם אמרתי שגם אני קפצתי,
והם אמרו שגם אני אמור להכנס.
נרשמתי אצל הפקידה, ונכנסתי.
הכל פה מסריח ומגעיל, חם פה מאוד, לא חשבתי שככה נראה המקום
הזה.
אני שוב הולך במסדרון מחניק וצר פי אלף מהראשון.
היא מסתכלת עליי ושואלת, "מה אתה עושה פה?"
"לא יכולתי יותר, אז קפצתי אחרייך."
"לא תיארתי לעצמי את הגיהינום ככה."
"גם אני לא..."