"רק חיבוק אחד. אני מבקשת"
"די. את יודעת שאני לא יכולה".

היא הביטה בה במבט שהיו מהולים בו בעתה ופחד וחרדה. לא היתה
תקיפות בקולה, אף לא כעס, רק מעין תחינה שתרפה.

בת 32 היתה, אבל המחלה נתנה בה את אותותיה ולא נותר בה אף לא
שריד ליופי, שבעבר פיאר את פניה. גופה נראה כאילו פשה בו
הריקבון וכשהיה משתרר שקט היתה מדמה בליבה שהיא שומעת את
התולעים מאכלות את גופה וזה עוד טרם בא לאדמה.
אף שחשה גועל לא יכלה להסיט את מבטה ונדמה היה כאילו היא
מהופנטת לגוש העצמות הצהוב והעלוב ששכב שם במיטה. היא רצתה
לעשות משהו ולא ידעה מה. חשבה אולי להטיב את כסות השמיכה או
אולי לנגב את מצחה במטלית טבולה במים צוננים. אבל לא הצליחה
לעשות אף לא אחד מאלה. ידעה שלא נדרש מאמץ מיוחד וגם לא זמן רב
ובכל זאת לא הצליחה לגרום לעצמה לזוז מהנקודה בה היתה ולעשותם.

לבסוף התיקה עצמה ממקומה ופנתה להסב את פניה.
"אולי תנסי לאכול משהו?"
שאלה אותה לפתע במן שמחה משונה כזאת, כאילו יש בה בשאלה כדי
למחוק את זכר הדקות האחרונות, כאילו יש בה כדי לכפר על
מחשבותיה.
השאלה נותרה עומדת בחלל האוויר ללא מענה והמועקה שבאה לאחריה
גרמה לה לחוש קוצר נשימה עד שלא יכלה עוד לשאת זאת ומלמלה משהו
ויצאה את החדר.
סוף סוף קצת אוויר. כמה רגעים של פנאי שבהם אין עיניים מלאות
תוכחה שמלוות אותה כמו צל והיא חופשייה להתהלך במסדרונות כאחד
האדם ולפגוש במבטיהם של מי שלעולם לא ידעו את קלונה.
היא רוצה חיבוק. והלוא היא יודעת שאני לא יכולה. היא יודעת זאת
היטב ובכל זאת ביקשה. כן, מותר לי גם קצת לכעוס, על אף שהיא
חולה. היא כרכה את זרועותיה סביבה והסתובבה הלוך ושוב. זה
בסדר. אני בסדר. כל כך הרבה נתתי תמורת אותו חיבוק. והיא וודאי
חייבת לדעת שאני אוהבת אותה, לא בזה המדובר.
אבל תמיד היתה כזאת. תובענית ודורשת ולא מוותרת ולא מרפה
ורופפה את עצביה והביאה אותה לאבד שליטה פעמים רבות. ולא היתה
מתמלאת חרטה, גם לא כשהביטה בה בעיניים שואלות ומלאות עלבון.
היה בה משהו שהצליח להוציא אותה תמיד משלוותה ולא שהיה קשה כל
כך להוציאה משלוותה ובכל זאת היא היתה היחידה שהצליחה בכך
פעמים רבות כל כך.
אבל מאז שחלתה השתדלה עד מאוד שלא להרים קולה עליה, כאילו
המחלה זיכתה אותה באיזה פרס ניחומים. כבר כשהמחלה עשתה את
צעדיה הראשונים בגופה ועוד לא ניכר בה דבר קיומה וכל שהיה הן
מילותיו היבשות של הרופא, כבר אז החליטה לסגל לעצמה איזו מידה
של סבלנות ואורך רוח כלפיה.

קול רעש מאי שם עורר אותה ממחשבותיה. צריך לחזור לחדר. לחדר
שעומדת בו צחנת מוות וצחנת אשמה והשתיקה שם זועקת וממלאת את
חדרי הלב והשעון שם מתקתק את תקתוקו המהיר והיא שוכבת שם
בהתרסה כגלעד לבושה. צריך לחזור לחדר, אבל לא לעוד זמן רב.
קיוותה שנרדמה, אבל גילתה שהיא שוכבת שם ועיניה פקוחות.
"איך את מרגישה?" שאלה והרגישה מטופשת. וכיצד מרגיש אדם בשעת
הנעילה? אדם שהחיים עזבו אותו עוד בטרם הוא עזב אותם?
היא פנתה באיטיות להביט בה, אבל לא השיבה דבר. כל כך חיוורת
היתה, שאלמלא הזיזה את ראשה היתה משוכנעת שאינה עוד בין החיים.
ואולי עדיף לה שתלך כבר. שתשים קץ לייסוריה. שתרפה. מדוע גם
כעת היא מתעקשת?
הן הביטו זו בעיני זו וביניהן ניצבים ימים רבים ושעות רבות ורק
עוד רגע קט שאפשר לחבק חיבוק שיוכל לכל אלה. גרגירי החול
האחרונים נופלים, שאון שערי שמיים הנסגרים, קריאה אחרונה לטסים
בטיסתם האחרונה.

שמעה את חרחוריה ונשמתה שלה נעתקה אף היא כאשר עלתה ללא אומר
השמיימה.

"רק חיבוק אחד, אמא. רק חיבוק אחד"
"את יודעת שאינני יכולה, ילדה שלי"
אינני יכולה. אפילו לא כעת.