עמדתי על הסלע שלי, שעל שפת הים. רטובה כולי, רועדת מקור.
הגלים התנפצו בזעם אל החוף, ואני - תשושה ושבורה, צנחתי על
הקרקע החולית.
"בוגד!" מילמלתי באפיסת כוחות, רציתי לצרוח את זה - חזק, שהוא
ישמע. "בוגד!!!" הטיפות זלגו לי על הלחיים, והתערבבו עם
דמעותיי.

"איך יכולת? איך יכולת לעשות לי את זה?! לקחת לי את הדבר היקר
לי מכול?"

והוא לא ענה לי. כל הזמן לא ענה לי.

הגשם התחזק, ניתך על ראשי, כאילו בכעס - מי הוא החוצפן שמעז
להפריע את שררתו? שמעז לקטוע את שלטונו הרגעי על העולם הזה,
שנכנע לו מיד וללא מלחמה? שכל אנשיו ולוחמיו הגדולים שמתפארים
בתואר הזה "אמיצים" התחפרו בפחד לקראתו בביתם, מתחת לשמיכות
הפוך העבות?

רעם נשמע. מתגלגל מקצה עולם לקצהו. ומיד לאחריו - ברק מפלח את
השמים באור סגול. ואז - שקט. רק קול הטיפות הגדולות והכבדות
הנופלות על הקרקע נשמע.

"שמישהו יעצור בשבילי את הגשם! שמישהו יעצור את זה כבר!" גנחתי
בתסכול, ועצמתי את עיניי, למראה ברק נוסף.

הפסקתי להרגיש את הטיפות נוחתות על גופי. אבל עדיין שמעתי
אותן...
פקחתי את עיניי בפליאה. איש גדול למראה גהר מעליי - עוצר למעני
את הגשם. פניו מכוסות בזקנו הפרוע ובשערו הארוך. לא יכולתי
לראותו כמעט. שתקתי. לא אמרתי מילה. רק הדמעות המשיכו לזלוג
בדממה.
ואני נרדמתי תחתיו, והוא עמד כך מעליי - שנינו לבד. כך, בדממה,
עד שפסק הגשם.
וכשהתעוררתי, הוא פשוט נעלם - כלא היה.

ונותרתי שם על הסלע שלי, שעל החוף הבוגדני שכל כך אהבתי,
לבדי.

קמתי, מנערת מבגדי את חול הים שדבק בהם.
הים הזה, הסוער כל כך - שקט לפתע. כאילו מעולם לא סער ושצף
כנגדי. כאילו מעולם לא לקח ממני דבר. מעולם לא שטף את החיים
מתוכי. מעולם לא קטף מתוך אהובי את חייו...

כרעתי על שפתו - קרובה, אך לא נוגעת. נותנת לדמעותי שהחלו שוב
לזלוג להתערבב במימיו הרעילים.

מעולם לא חזרתי אליו שוב. הסלע שלי נותר נטוש. או שאולי מישהי
אחרת מצאה אותו, והפכה אותו לחלק ממנה. והיא תשב שם, ותצפה בו
- בים ההוא שכל כך אהבתי... עד שהוא יבגוד גם בה.

וכשזה יקרה...

הוי, כמה שזה יכאב...

מי כמוני יודעת.

ואף אחד לא יהיה שם למענה, ויעצור בשבילה את הגשם.
או אולי - הוא יהיה שם. האיש שעצר אותו למעני - גדול מזוקן
ושערו הפרוע מתנפנף ברוח הים...
ואם הוא יהיה שם למענך, אנא - מסרי לי את תודתי הכנה.
לאיש שעצר למעני את הגשם.