הלילה היה אפל וחשוך כמו כל הלילות לאחרונה. הוא צעד כבר דקות
ארוכות של לפנות בוקר, ידיו בכיסי מכנסיו המחוספסות. הוא הקפיד
מאוד שלא להניח לצל שליווה אותו מאז שיצא מהבית להיראות
לעיניו. תמיד כשעבר לקדמת פנס רחוב, והצל היה בכל זאת מצליח
להקדים אותו בכמה צעדים ולטפס מרגליו אל עבר המרצפות המרוחקות,
היה מניח רגליו הצידה, ופוסע לצילו של בית או עץ עבות. צל גדול
היה מונח שם בקביעות והסתיר את צילו שלו. הוא לא יכול היה
לראות איך דמותו מתארכת עד שנעשית דקה ואפורה על פני כל המדרכה
ושוב מתקטנת, זה הפחיד אותו. המבט הזה שהיה בעיניים של הצל.

הוא יכל בקלות לתפוס את החושך בשתי ידיו ולמששו מקרוב, אבל ידו
האחת לפתה את המתכת הקרה שבכיסו ולא היה בה פנאי לעיסוקים
שכאלו. הוא לא יכול להסתכן יתר על המידה, ומראהו משוטט מצל
בניין למשנהו יכול להצית את הדמיון למאן דהוא עם נדודי שינה.
והוא, מה הוא יעשה עם הצל. היה זה די פשוט שיאריך את דרכו
ויצעד דרך רחובות נושאים בניינים גבוהים, המטילים את צילם
הקבוע בכל שעות היממה על הרחוב הצר.

המרחק היה למעשה קצר, למען הדיוק קשה מאוד לכנותו "מרחק", אבל
הדקות האלו התארכו בדמיונו לשעות ארוכות ונצחיות. הוא שוב חשש
מכשלון ועוד יותר חשש מאשתו שלאחרונה הפסיקה לקרוא אליו בשמו
והייתה נזכרת בחיבה בכינוי הלעג מילדות "שליקעס". זה בגלל
שתמיד הוא מנסה לתפוס, אבל בדרך כלל נכשל ונשאר עם מכנסיו
בידיו. כמשל כמובן. הלילה הזה הוא יראה לה שהוא לא כזה שלייקעס
כמו שהיא חושבת, הוא יתפוס אותם.

הוא שב ולפת את המתכת שבכיסו והרגיש משום מה שזה נוסך בו בטחון
כלשהו. הרחובות היו כמו קודם, חשוכים ושקטים, רק הפסיעות הדקות
שפסע הטרידו את מנוחת חתולות הרחוב המנומנמות. עוד רחוב אחד
נותר לו, בסיבוב השני שמאלה, היה לו מידע שלפנות בוקר הוא
יתפוס אותם שם.

שכן שלו, שלמה. הם שכנים כבר עשרות שנים, הוא היה משמש לו
כמודיע חשאי. הם היו שותפים סמויים, הכירו דרך הכניסה לבניין,
אבל אפילו נשותיהם לא ידעו על מה שוחחו במשחקי השש בש של שבת
בצהריים. למען האמת היו להם חילוקי דעות אידיאולוגים קשים
מאוד, הם הרבו להתווכח, ולא פעם היה זה משפיע על עבודתם
המשותפת. אבל הוא ידע שהוא לא ימצא מישהו ברמה של שלמה, הוא
העדיף להצניע את המחלוקות ולעבוד מתוך שיתוף פעולה. היה לשלמה
חוש ריח מפותח והוא היה יודע לזהות מוקדי התרחשות אמיתיים
ששווים יציאה ממוקדת. כמו תמיד, שלמה עשה את החלק שלו, ועכשיו
הוא זה שצריך להתקרב ולתפוס. עם הפחד, עם החששות מכשלון חוזר.

הוא פסע עוד כמה עשרות צעדים בשולי המדרכה בתפר בין החצרות.
עצר והקשיב, שום תנועה לא נשמעה. חמש בבוקר, עכשיו, בדיוק. הוא
המתין. מכונית כחולה עצרה בסמוך, מתוכה יצא גבר נמוך קומה עם
שיער חום מתולתל, כן זה הוא, הוא נזכר בתיאור של שלמה. הגבר
האלמוני ניגש אל מנעול החנות הכבד, הוציא מפתח כלשהו מכיס
מכנסיו ונעץ אותו בעצבנות. המנעול נכנע די בקלות, המתולתל פתח
את סורג המתכת וצעד פנימה, מעלה אור בתוך החנות. הוא המתין דקה
נוספת בצילו של עץ זקן, לפת שוב את המתכת הקרה שבכיסו והתקרב
בצעדים חרישיים. הוא שלף את ידו וקרב בחוזקה גם את ידו השניה,
היה לו רוגע כזה שהשתלט עליו דווקא ברגעים המכריעים. הוא התקרב
עד מאחורי המתולתל ממש, עכשיו הוא שם לב שצבע השערות שחור ולא
חום. הוא קרב את המתכת אל מול פניו ואמר לו בשקט ובבטחון. הוא
לא ידע למה פיו היה יבש וקולו בקושי נשמע, צרוד וחרד.

"שלוש מאות חמישים גרם מהעוגיות ממולאות שוקולד, יש כאן את
הסכום במדוייק". זהו זה, עכשיו הוא ידע שהצליח, הריח היה משכר.
המתולתל כבר הספיק לארוז לו ונטל את הכסף מהיד המושטת, הגיש לו
שקית חומה וריחנית, והמשיך בעיסוקיו. הוא לא עזב את החנות עד
שהיה בטוח שהמילוי הוא שוקולד חלבי ולא מריר. היו לו חילוקי
דעות מהותיים, שלמה טען שמריר הרבה יותר טוב, הוא ניסה לא פעם
להכשיל אותו. עכשיו הוא לא יניח לו לעשות ממנו צחוק. כן, הוא
הצליח, הוא סובב על פניו ויצא מהקונדטוריה.
הוא כבר לא פחד מאשתו שתקרא לו איך שהיא רוצה, הוא הצליח, הוא
יביא לה בבוקר את העוגיות שהיא אוהבת יחד עם הקפה הראשון של
הבוקר.