"שלום! אנחנו עושים סקר בקרב גברים בגילאים 14-95, האם נמצא
מישהו בבית?" בקע קול מהטלפון כאשר רמי קם מהספה שמול
הטלוויזיה והרים את השפופרת.
"מדבר."
"אני אשאל אותך מספר שאלות קצרות בנושא הרגלי האכילה שלך."
"למען האמת אני קצת עסוק ואין לי זמן עכשיו." לפני שהטלפון
צלצל רמי היה עסוק בבהייה במסך הטלוויזיה בציפייה לתוכנית
שעומדת להתחיל. שזה מספיק עסוק בשביל לענות על סקרים טלפונים,
ובשביל רמי זה מספיק עסוק כדי לדחות ניתוח לב.
אבל רמי לעולם לא יפסיד הזדמנות לצחוק על מישהו בעבודתו.  
"האם היית מגדיר את עצמך כצמחוני?"
"זה תלוי," אמר רמי, "פרות צומחות על העצים?"
"האם שמעת על המוצר החדש שנמצא בימים אלו על המדפים
'המצמיח'?"
"סוג חדש של תכשיר נגד התקרחות?"
"לא, הכוונה לשניצל הצמחוני החדש מבית היוצר של 'הצומח'."
"אהה... לשניצל הזה שאתם טוענים שאין בו בשר."
"מי לפי דעתך אוכלסיית היעד של השניצל הזה?"
"בנות צמחוניות ובנים שרוצים להתחיל עם בנות צמחוניות."
"איך היית מדרג את הטעם של השניצל?"
"לא טעים, עד כדי הרצון לחתוך לעצמך את הלשון ולהאכיל אותה
לסוסים שמהם אתם מכינים את השניצל הזה כדי שידעו על הזוועות
הקורות."
באותו רגע החלה לנגן ברקע שיר הפתיחה של התוכנית המצוירת
האהובה על רמי
"בוא, רמי, זה מתחיל." צעק גיל מהסלון.
"שיט גרמת לי להפסיד את שיר הפתיחה של הסדרה שלי..."
"THEY'RE GONNA PAY" חשב רמי לעצמו בקול כזה שהיה ניתן להגדיר
באופן מאד דורטמונדי.
"עם מי אני מדבר?" שאל רמי באדיבות של רוצח פסיכופת.
"'כמעט מוצרי מזון', בשנה שעברה כמעט עברנו את הביקורת של משרד
הבריאות!" ענה הקול בטלפון, עיוור לסכנה המתקרבת.
"תודה ואנחנו נתראה..."
"גיל!" צעק רמי, "בוא, יש לנו סיבה מטופשת לצאת למרדף שווא
ברחבי מרכז הארץ כדי לספק חומר כתיבה נוסף חסר משמעות."
"ישששש...." צהל גיל.
"ותביא את דורטמונד, אנחנו נצטרך כוח אש נוסף."
"וזה יום די יפה בחוץ לטיול", הוסיף רמי בנונשלנטיות מסוימת.
אם מישהו היה מקשיב היטב, הוא יכול היה לשמוע את קול צחוקם של
האלים כאשר רמי לקח את מפתחות רכבו וסגר אחריו את הדלת. מסתבר
שמלבד חוש ארכיטקטוני מפותח לאלים היה חוש לא רע גם
לאירוניה...
כמה שעות מאוחר יותר וכמה מטרים ספורים מביתו של רמי...
"חממממם..." זעק גיל.
"חם פה יותר מאשר בכבשני הגיהנום, ותאמין לי אני יודע, רק ששם
פחות לח ומשום מה יש פחות זבובים!"
"איך ייתכן שיש פה כל כך הרבה מכוניות באמצע השבוע?!"

בנקודה זה רצוי לעצור ולהזכיר כי דורטמונד היה, ועדיין הינו,
כלב המאוכלס על ידי נשמתו של שד קדמון (בעל שם ארוך מאד) וכיאה
לכל שד קדמון גם הוא רצה ליצור הרס וחורבן ברחבי העולם, להנאתו
האישית כמובן. ואיזו דרך טובה יותר, חשב לעצמו, מאשר לשבש את
התנועה וליצור כאוס וזעם ברחבי הכבישים. עכשיו שאנחנו
יודעים... אפשר לחזור לסיפור... אממ כן קדימה...

"אני לא מבין מה אנשים עושים ברחוב הזה, אפילו הומלסים צוחקים
עלי כשהם רואים איפה אני גר!"
גיל הרים את ידו הימנית כאשר היא קמוצה לאגרוף, מלבד האצבע
המורה שלו, פשוטה קדימה. "פקקים כאלה יכולים ליצור כאוס", אמר
בהתגלות אלוהית.
"MUAAAAA", צחק דורטמונד ממעמקי המושב האחורי.
"מה קרה לך, דורטמונד?"
"כלום, כלום."
"הנה, אנחנו מתקרבים לרמזור..." רמי כיווץ את עיניו בניסיון
לקרוא את השלט המורה על הרמזור, פעולה שעד היום ביולוגים רבים
אינם מסוגלים להסביר אותה.
"מי לעזאזל החליף את השלט בשלט עם סימן שאלה?"
"אני חושב שזה דווקא די גאוני", העיר גיל.
"אתה יודע, גיל, אני מתחיל לחבב אותך. בתור מזון נע..." אמר
דורטמונד וחיוך מרושע מרוח על פניו.
"תודה", אמר גיל באופן תמים.
"סוף סוף עברנו את הרמזור המקולל הזה, אני אעלה על הכביש
המהיר."
רמי המשיך בנתיבו ולקח כמה פניות אקראיות, חתך כמה מכוניות
וכמעט דרס שלוש יונים ונזירה (בדיחה קלאסית. מצטער), ולבסוף
הגיע לכביש המהיר.
"אתה יודע, בדרך כלל כבישים מהירים מאופיינים במסלולים רחבים
והרבה מכוניות שנוסעות מהר, לא בהרבה מאד בתים פרטיים עם גדר
לבנה ושמות של רחובות כמו 'האקליפטוס'", החליט דורטמונד לציין
את המובן מאליו - אבל בגלל שזה סיפור אתם לא הייתם יודעים
אחרת. לא?
"אני חושב שהלכנו לאיבוד."
"אני שונא את הרחובות האלה, הם כולם נראים אותו הדבר, כאילו זו
איזושהי תוכנית זדונית של מהנדס להשתעשע במוחם של אנשים..."
היכן שהוא בעולם, מהנדס רשע קיבל כנפיים.

באותו אזור, חבורה של כמה אנשים זרים לחלוטין מצאה את עצמה
מטיילת ברחבי השכונה בניסיון למצוא את היציאה, כאשר לפני שהם
נכנסים לכל בלוק חדש היה להם מנהג משונה להשליך חפץ ולהמתין
כמה שניות לפני שהיו נכנסים באופן זהיר לבלוק.
"אני די בטוח שהמספרים האלה מציינים את המיקום שלנו", אמרה אחת
מהם, "אם מספר הגורמים הראשוניים של המספר בריבוע הוא זוגי, אז
אין שם מלכודת", היא המשיכה.
"ששש..." עצר אותה אחר, "אני חושב שאני שומע משהו זז, אני חושב
שכל המקום הזה זז..."
"למה שמישהו יבנה מקום שכזה?" הוסיף אחד.
"לפעמים... פשוט אין סיבה."

אף על פי שהרפתקאותיה של חבורה זו יכלו להיות מעניינות, אנחנו
צריכים לחזור לסיפור.
"הא הא הא", צחקק רמי בקול מטורף.
"אהה... רמי... אני מתחיל לפחד, אנחנו מסתובבים פה כבר שעות."
"אני די בטוח שכבר הייתי פה, רחוב האפונה הלבנה... הנה אני
אפנה לרחוב האקליפטוס..." אמר בלי לשים לב לגיל.
"נדמה לי שהגנן שם מצביע וצוחק עלינו."
"אבל... אבל... כבר הייתי פה!" צעק רמי והחל לצחקק כמו מישהו
שדעתו אבדה עליו.
"יש לי פתרון", אמר דורטמונד.
קול שריקה נשמע ומערבולת אש ענקית פרצה מאחד הבתים השכנים.
"עכשיו כל מה שנותר לעשות הוא לעקוב אחר הסירנות של המשטרה."
חייך הכלב חיוך מנצח.
"כמובן שפשוט יכולנו לשאול מישהו במקום לגרום להרס וחורבן!"
אמר רמי בזמן שהצמיד את דוושת הגז לרצפה וברח בכל מהירותו
מהמקום.
"בטח, תבחר בדרך הקלה והמקובלת", התרגז דורטמונד.
"אתה חושב שאולי כדאי שנעזור לו?" אמר גיל כאשר הציץ מהחלון
אחורה.
"למי? מה זה... יש פה ריח של בשר חרוך."
"לבן אדם הבוער שרץ שם וצועק שיעזרו לו בקולי קולות... טוב, לא
משנה, הוא הפסיק לפרפר."
רמי ניצל את ההמולה ונסע בכיוון ההפוך לסירנות של המשטרה ומכבי
האש.
אחד השוטרים שנסע במכוניות הקדמיות שאל את שותפו: "אתה לא חושב
שכדאי שנעצור אותו? הוא עלול להיות מעורב, נמלט מהזירה
ככה..."
"רוצה סופגניה..."
"בטח."
"מה אמרת, לא שמתי לב..."
"מפפפ?" אמר השוטר כאשר פיו מלא בסופגניה.
"לא משנה..."
"תראה איזה צירוף מקרים - הנה הבניין שאנחנו צריכים", אנחת
רווחה קוסמית נשמעה ברקע.
"אין לי כוח למצוא חניה," אמר רמי, "יש פה קניון, אני אחנה
שם."
"החניה שם עולה כסף, לא?"
"אל תדאג."
"אבל חשבתי שפיטרו אותך."
"אתה תתפלא לשמוע כמה נמוכות הוצאות המחייה של דמות ספרותית
יכולות להיות."
"שלום, יש לכם נשק?" שאל השומר בכניסה לחניון של הקניון.
"יש לי כלב שטני שמסוגל לזמן את כוחות השאול וחבר טיפש."
השומר הסתכל על הגיל, שנתן בו חיוך מלא שיניים ולאחר מכן
בדורטמונד שגם הוא נתן בו חיוך כזה.
"אבל יש לך נשק?" שאל השומר שנית.
"לא", אמר רמי.
"טוב תיכנס." הרים השומר את המחסום ורמי נסע לו לנבכי החניון
התת קרקעי.
הרדיו החל להשמיע רעש סטטי מוכר ברגע שנכנסו לחניון.
"תססססס" אחיזתו של רמי התהדקה על ההגה.
"תססססס" רמי החל לקבל עווית בצד הפנים.
"תססססס" באותו שלב רמי אבד את עשתונותיו ודפק את ראשו של גיל
ברדיו עד שזה כבה. באותו רגע החלה מערכת הכריזה של הקניון
להתקלקל והשמיעה
"תססססס"
"תססססס"
"תססססס"
"אני שונא את החיים שלי", אמר רמי בזמן שדפק את ראשו בהגה.
דורטמונד גיחך ונראה מרוצה מעצמו, גיל היה טיפש.
"איך הגיוני שאין חניה?" התלונן רמי, "מה מחלקים פה כסף?"
"וואו אני לא מאמינה שמחלקים פה כסף", אמרה מישהי מבחוץ.
"למה אני?!" צעק רמי.
דורטמונד שוב צחקק, גיל עדיין היה טיפש.
"טוב, נמאס לי, אני הולך למצוא חניה בחוץ."
לאחר כמה שעות חיפושים, סוף סוף נמצאה החניה המיוחלת.
"אה... אה... מצאתי חניה", רמי הידרדר למצב של סכיזופרניה...
"רמי, זה לא הבית שלך?" הצביע גיל על הבית הסמוך.
"גיל?"
"כן?"
"אני שונא אותך."