את לא קולטת כאן משהו בסיסי. דרך המסך אי-אפשר להכיר אנשים כפי
שהם במציאות, את באמת לא מבינה את זה? טוב, מה בינך לבין
המציאות. נסי להבין, זו לא הכרות אמיתית, זו אשליה. כבר יש לך
רזומה מכובד של אמונה באשליות, זה לא כאילו את ממש זקוקה לעוד
אחת.

כל מה שהוא כותב כל-כך מתוק בעיניך. בעצם, את מכירה לא מעט
אנשים כאלה- שנונים, מבריקים עם חוש-הומור מופלא- אבל בו יש
באמת משהו מיוחד. מין רעננות כזו. משהו שגורם לך שמחה בלב. אז
רגע, אולי את מאוהבת בו? טוב, בואי לא ניסחף. את מאוהבת בחבר
שלך, והוא בכלל לא קשור לעניין. אז מה? איך את מגדירה את זה?
נכון, לא כל דבר חייבים להגדיר, בטח שלא רגשות, אבל אולי אז
יהיה לך יותר קל להתמודד עם זה. להתמודד, תמיד להתמודד. זאת
בעצם הבעיה אתך, שאת תמיד מנסה להתמודד עם דברים, לדבר עליהם,
תמיד מחפשת דרכים לפתור בעיות. תדחיקי לפעמים, מה יש, בשביל מה
קיימים מנגנוני-הגנה? נו, חייבת להיות מילה שמתארת את התחושה
הזאת שעוטפת אותך. את כנראה פשוט מוקסמת. כן, מוקסמת, זאת
המילה הנכונה. מוקסמת ממנו, מכל הדברים החמודים שהוא כותב,
מהשנינות הזו, מהכנות, מהביטחון העצמי המזויף. כל-כך מזויף.

ברור לך ששום דבר לא מצדיק את מה שעשית. זה לא היה הוגן.
לעזאזל עם הבחור הזה, למה את נותנת לו לגעת בך ככה? כל-כך
עמוק, כל-כך בפנים, כל-כך כואב. את הרי לא באמת רוצה להתערב לו
בחיים ובצרות, נכון? אבל זה קצת קשה, עכשיו כשאת כבר מול
התמונה הזאת. איזו תמונה. איזה חיוך. מה בדיוק עבר על אלוהים
כשהוא עשה את זה? כל-כך, כל-כך יפה-תואר. אולי זה היה בלי
כוונה. אולי זאת באמת היתה תאונה. טעות. אלוהים יכול לעשות
הכל, מן הסתם גם לטעות לא?

אז את יכולה עכשיו לבכות, ולצרוח, ולקלל את הקורס המחורבן ההוא
בסטטיסטיקה שבו הכריחו אותך לשבת מול המחשב, להתחבר לרשת,
להקליד דבליו דבליו דבליו, ליצור לעצמך כתובת אימייל ולהשתמש
בה. קורס דפוק- מה כתבת אז, בהערכה ההיא שהתבקשת להגיש? אה כן,
"לא לכולנו יש אינטרקציה עם המחשב", טוב, מסתבר שהתגברת
בינתיים על הבעיה ההיא.  

צאי מזה. נכון, אלוהים נתן לך לב גדול ורחב שמרגיש קצת יותר
מדי לפעמים, אם כבר אז חבל שהוא לא העניק לך גם קצת שכל באותה
הזדמנות. מתי כבר תלמדי שלא כל דבר שנוגע בך בהכרח נוגע לך,
אלה שני דברים שונים, ולעזאזל, אי-אפשר עכשיו לשבת מול המסך
ולבהות ב"יזכור" ולהתחיל לבכות על כל אחד. סיפור חייו, מקום
מנוחתו, תוכן עניינים. נזכור את כולם. זה גם לא כאילו הכרת את
הבחור הזה. את מכירה רק את אח שלו, וגם זה מול מסך, לא בחיים
האמיתיים. יש אנשים שהכרת באמת וכשהם הלכו לא הוצאת עליהם כזו
כמות של דמעות. את בכלל יכולה להסביר לעצמך מה קורה לך עכשיו?

את עדיין לא קולטת. המחשבות שלך, מתפזרות, אבל כל הזמן שם. לא
רצית לדעת את זה בכלל. אז לא רצית, אז מה, העניין הוא שאת בכלל
לא חלק מהעניין, סתם הכנסת את עצמך לזה. למה שלא תעמידי פנים
שלא קראת, או לפחות שלא כל-כך אכפת לך. כל הרגשות האלה יחלפו
עוד חודש, חודשיים, גג שנה. עוד שנתיים תשכחי שהם היו קיימים,
תשכחי את העוצמה הזאת. כן, שנתיים זה המון זמן. אז הוא כבר לא
יהיה כל-כך חשוב. רק אל תשכחי שכל דבר, כל דבר צריך לקחת
בפרופורציות. בטח שאת האינטרנט.

מאי 2003.

נכתב במאי 2005.