6/12/02
בהגיעי לראשונה לסין, זכרתי בברור סיפורי זוועה וגועל שסופרו
על על ידי טיילים אחרים מסוגי המתארים את מצב השירותים בסין.
סיפורים שהפכו להיות הזיכרון העיקרי שלהם מתלאות המסע ברחבי
תרבות ההגיינה הסינית.
הסיפורים האלו נחרטו בזכרוני הפכו לדידי כמעין סיכום של מצב
תרבות הפרשות הגוף של האומה הזו.
ואולי לא בכדי, שהרי התיחסות האנשים להרחקת הפרשותיהם מרמזת
כמה דברים על אופי החיים במקום.

היום צעדתי אל תוך השירותים בגסט האוס שאני מתאחסנת בו ומיד
נסוגתי לאחור למראה אישה כורעת תוך כדי עשיית צרכיה בדיוק מולי
- זאת היתה תגובה אינסטנקטיבית עבורי, כאילו בשוגג פתחתי את
דלת השירותים ומצאתי שם מישהו מתייחד עם עשיית צרכיו, דבר
הנחשב פעילות פרטית לכל הדעות בחברה מערבית.
אבל כאן אין דלת לשירותים וגם לא מחיצות בין עמדה לעמדה, אפילו
לא מחיצות נמוכות, הכל פרוץ.

בסין כל אידיבידואל נתפס כחלק מהקולקטיב. התפיסה שיש זכות
לפרטיות גופנית לא קיימת בצורה שאנחנו חווים אותה - עשיית
צרכים נעשית בפומבי.
הקפיצה המבוהלת שלי כשראיתי את אותה אישה גרמה לי להרגיש
נבוכה. אני הייתי השונה.
הייתי אמורה לשלשל את מכנסי מטה ולכרוע מעל החור שלידה ושם
לעשות את צרכי.
אכן האישה הגיבה בהצביעה אל עבר החור שלידה, היות ונסוגתי
אחורה היא חשבה שלא ראיתי את החור שלידה.
הלכתי בציות וכרעתי לידה.

הייתי רוצה לרדת לפרטי החור שברצפה. זהו חור, חריץ מאורך
שכורעים מעליו.
בתחתיתו יש שיפוע מבטון יצוק, שם נערמות ההפרשות.
הפרשות, קרי - הצואה והשתן מגובבות עם תחבושת היגייניות ונייר
טואלט של הנשים שביקרו שם לפני.
אין מים זורמים בנמצא לשטוף את הנ"ל, השתנה על בלילת ההפרשות
הזו מעוררת נתזים לא נעימים של השתן המוטל בעוצמה על הערימה.
לכן בסין רצוי להשתין בעדינות, שלא לומר לחרבן יותר בעדינות.
הריח במקום הוא ריח צואה מחריד, עולה באדיו ומתפשט בסביבה
הקרובה בשעות החום של אחר הצהרים.

אלו השירותים בעיר.
שירותי הכפר כוללים בור סופג, אפשר לתאר אותו כבריכת אגירה
פתוחה הנמצאת מאחורי המבנה המינימאלי ושם צפות להן מתחמצנות
בשמש הפרשותיהם של כל האנשים שהיו שם בשנה האחרונה, אם לא יותר
מזה.
כשיושבים לצד  אנשים שעסוקים בהטלת צרכיהם אי אפשר שלא תעלה את
רמת המודעות העצמית לרעשים שגופך מפיק.
אני בטוחה שבתרבות הסינית הדבר לא חשוב כלל, כולם מפיקים קולות
כיחכוח ויריקה, בשעות הבוקר עולה הד של קולות כיחכוח והטלת
ליחה לכל עבר.
וכן לגבי קולות הגוף בעת עשיית צרכים, אם השירותים בנויים כך
שאנשים חיים חיים שלמים כשאין להם שירותים פרטיים בביתם והם
משתמשים דרך קבע במתקן הציבורי הזה מכאן שאין שום חשיבות
לפרטיות בעת הטלת צרכים.

לפעמים כשאני נכנסת לשירותים של הגסט האוס שלי ויש שם ערימות
גבוהות במיוחד של חרא, אני מחליטה להיות אמיצה ולשטוף את זה אל
בור הספיגה עם מים שהבאתי בדלי מבחוץ.
עצם השטיפה ופירור הערימה גורמת לי לבחילה, גל של ריח רע עולה
מזה ואני הופכת עדה לכל תנועה של הערימה הזו תוך כדי ניסיון
לפורר אותה ולשטוף אותה אל תוך הביוב.
ברגעים האלו שאלתי את עצמי אם אוכל לשרוד בארץ הזו זמן נוסף
בהתחשב בתנאים סניטריים כל כך גרועים.

השירותים הכפריים יצירתיים יותר לעניות דעתי.
לפעמים הם מורמים בבמה כך שחזירים יכולים להכנס מתחת.
ההרגשה שהחזירים המקומיים מחכים לתוצר החירבון שלך ובעודך
מחרבן הם רבים על הצואה וזוללים אותה בקולות חירחור קולניים
ישירות לאחר שהוטל מבין רגליך, גורמת לי לחשוב אם בפעם הבאה
שיגישו לי בשר חזיר לא יעלה בי מיידית זיכרון הרעש הזה בעודי
נוגסת בבשר.

מצב השירותים בסין הוא אולי ראי של החברה המבטא בצורה כולל
יותר את התייחסותה לאינדיבידואל כאדם שהגבול בין מה שהוא גופני
פרטי לבין המקום בו מתחילה החברה שסביבו כמעט לא קיים.
מה שמופרש מגופך הופך מתחום צינעת הפרט לנחלת הכלל, ללא הסוואה
של התהליך.
ואולי זאת הדרך היחידה להתמודד עם כמות בלתי נתפסת של הפרשות
המופרשות מיותר ממליארד אנשים שחיים בצפיפות.

רוב זמני כאן הייתי עסוקה בפיתוח שיטות מתוחכמות איך לעקוף את
הזוועה מה שיותר פעמים ולמצוא דרכים להשתין בצורה שלא תעמת
אותי עם ערימות של הפרשות שהוטלו על ידי אחרים.
בנסיונותי אלו מצאתי עצמי משתינה לתוך בקבוקי מים מינראליים
שקטמתי את פייתם הצרה ובבוקר נשאתי אותם בהחבא לריקון בביוב
הקרוב.
השתנתי בצידי דרכים, במקלחות, במסעדות לאוכל מערבי שם לפעמים
היו מים זורמים.
היו מקרים בהם עמדתי עם נשים שירדו מאוטובוס בתור לשירותים, לא
פעם כרעה אחת הנשים ליד הרגל שלי בעודה עומדת בתור והטילה את
מימה על הבטון.
כל הפעולות האלו גרמו לי להיות מודעת מאוד למספר הפעמים שאני
זקוקה להשתמש בשירותים, ולתחושה שטומאתי, תחושה תנכית, לאחר
שיצאת מהמחראות האלו.
מעולם לא מצאתי בסמוך מקום ליטול ידים.
בגסט האוס שלי העדפתי תמיד לבוא בנעליים גבוהות או לחילופין
בכפכפי אצבע מפלסטיק נוחות לשטיפת רגליים לאחר מכן.

אתה הינך מה שאתה אוכל, הסינים אוכלים כל דבר העולה על דעתם.
אכלתי כאן הרבה פרחים ומאידך ראיתי כלבים שחוטים בשוק הבשר.
כל זה הופך לערימות של חרא בהן נלחמתי מלחמת חורמה במים שתמיד
היו מעטים מידי.