אני הולכת לחפש אחר "אנשי העלים הצהובים". לא לבדי, יש עוד
ארבעה אנשים עימי: שלושה טיילים ומדריך משבט המונג.
כולנו מתעוררים בבוקר בביתו של המדריך שלנו, אחרי לילה של שינה
לא רציפה בתוך ביתן עשוי מקש ובמבו. מתחת לקרשי הרצפה חזיר
חירחר רעשים מוזרים כל הלילה, או שמא הייתה זו חיה אחרת?!
לורי, שותפתי לבקתה, נצמדה אל המזרן שלי בבהלה, כשהיא טוענת
שהרעשים מגיעים משקית שזנחה בפינה. שאלתי אותה מה מכילה השקית,
והיא ענתה: "שמפו". אותי זה הצחיק והמשכתי והקשתי האם היא
חושבת שהחולדה האורחת רוצה לשנות תסרוקת?! לורי מצאה את חוש
ההומור הלילי שלי לא משעשע במיוחד, ולשתינו היה קשה להירדם.
במקום לישון אנחנו פתחנו בשיחה שהיא מסוג השיחות שרק מקומות
כגון אלו משמשים השראה להן.

בבוקר הגוף כואב מהליכת יום האתמול ומשינה על רצפת העץ, כשרק
מזרון מסורתי דק מפריד בין עצמותיי לקרשים.
מעונן. גשם מטפטף כל הזמן, הדרכים בוציות. אני יודעת שהיום אני
לא צריכה לחצות ערוצי נחלים בהליכה בתוך המים, ואני אורזת את
הסנדלים הרטובות שלי, מוציאה את נעלי ההליכה שלי מן התיק.
הנעליים יבשות ולבנות, עבדתי קשה כדי לנקות ולייבש אותן.
המדריך שלי מסתכל על הנעליים שלי ומתלוצץ איתי - הוא מסביר לי
שבעוד כמה דקות אני אהיה הרבה יותר גבוהה בגלל הבוץ שיידבק לי
לנעליים.

אנחנו מתחילים ללכת, יש לי תיק די כבד על הגב, בתוכו יש
בקבוקים שמכילים  שני ליטרים וחצי של מי שתייה ובגדים ליומיים.
הדרכים חלקלקות ובוציות, וכשאנחנו יורדים במדרונות אני מרגישה
מאוד לא יציבה וחוששת שאחליק ואשבור עצמות. אני מבקשת מאיש
המונג שיכין לי מקלות הליכה מבמבו.
הוא מוציא את הסכין הגדולה שהוא נושא בסל על הגב ובמכות ישרות
וחדות הוא גודע ענפי במבו צעירים וירוקים ומכין לי שני מקלות
הליכה, מקלות ארוכים וירוקים. אני מבקשת ממנו שיקצר אותם מפני
שהם כבדים לי, הוא מסביר לי תוך כדי תנועות פנטומימה מודגשות
שאם הוא יקצר לי את המקלות אני עלולה להחליק במדרון וליפול על
אחד המקלות בצורה כזו שהחזה שלי יתקע בקצה המקל, והמקל יפלח לי
את הלב. עם ניסיון כזה לא מתווכחים - ואני ממשיכה ללכת כשאני
מאגרפת חזק על המקלות הארוכים.

בדרכנו אנו עוברים ליד חנות הכפר, איש המונג שלנו עוצר אותנו
ואומר שאנחנו צריכים לקנות מתנה לאנשים כי הם ישאלו אותו: "ומה
הם הביאו לנו?"
העסק נראה לי די מוזר, כי שילמתי מראש לסוכנות הנסיעות את כל
הוצאות הלינה והאוכל, אבל היות ומדובר בסכום די זעום לא כדאי
להתווכח - כולנו עומדים מול פתחה של החנות שהיא צריף עץ זעיר,
מן התקרה תלויות שקיות של חטיפים מקומיים, הן תלויות כך
בניסיון למנוע מן המזיקים והטפילים לפגוע בסחורה.
אחרי שאנחנו מסיימים להתפעל מהתושייה בהגנה על הסחורה אנחנו
בוחרים בבחורה הגרמנייה לקנות עבורנו. היא חולצת נעליים, נכנסת
פנימה ועומדת על רצפת העץ בגרביים האירופאיות שלה, אז אנחנו
מצביעים לה על פריטים שונים שמורדים עבורנו על ידי המוכרת
הצעירה.
מטרתנו היא לקנות דברים בסכום של 100 באט, שהם כשני דולרים
וחצי.
הגרמנייה חופנת בזרועותיה 10 שקיות שנתלשו מן התקרה, ושואלת מה
מצבנו הכספי. איש המונג שלנו שואל את הנערה בשמנו, הנערה עונה
מה שנשמע לנו כ-10 באט לשקית. אנחנו מרוצים וחושבים שהקניה
הסתיימה, אבל איש המונג מבהיר שטעות בידינו - כל שקית עולה 1
באט, ועתה נותר לנו לאסוף פה עוד אוכל בסכום של 90 באט.
קשה "לבזבז" סכום כזה בחנות כפרית כשהמחירים כל כך נמוכים.
הבחורה הגרמנייה אוספת מן המדף עוגיות ומיץ תפוזים סינתטי ארוז
בבקבוקים קטנים מפלסטיק. המיץ הזה שנוא עלי עד חלחלה ואני
לוחשת: "שהיא תקנה לפחות דברים מועילים", ולורי עונה לי:
"הדברים האלו הם לא בשבילנו, הם כדי לחלק בכפר". מבטי מוסב אל
עבר בקתות הכפר שמסביבנו בחושבי שקצת קשה יהיה לחלק את התשר
ביניהם. לוקח לנו זמן ועוד קצת בירורים כדי להבין שכל החטיפים
עתירי הסוכרים המסונתזים שקנינו מיועדים להיות מתנתנו לאנשי
העלים הצהובים.
איזו אכזבה, אם היינו יודעים ומבינים מראש אולי לא היינו
מביאים להם אוכל כל כך לא בריא.

אחרי מספר דקות כולנו מתנהלים בטור עורפי בשביל היוצא מן הכפר.
חילקנו בינינו את משא האוכל הנוסף שרכשנו זה עתה, כולנו נושאים
בידיים שקיות עם אוכל כדי להביא ל"אנשי העלים הצהובים" שחיים
בג'ונגל, ההכרה שהשבט אוכל אוכל שלוקט ביער תקלקל לנו יותר
מאוחר את ההרגשה החגיגית שבנשיאת האוכל אליהם. בינתיים הכל
שפיר ורוחנו מרוממה.
ההתרגשות לקראת המפגש עם פרטים מן השבט שחיים באזור הג'ונגלים
הפראיים שבמחוז "NAN" שבצפון תילאנד על גבול לאוס, מעכלת כל
שביב של תחושת שגרה הדבקה ל"טרק" הזה בהרים. לפי דברי המדריך
שלנו יש 65 פרטים מן השבט הזה. אני הולכת לצדו ומנסה לדלות
ממנו כל פיסת אינפורמציה שהוא יכול לספר לי עליהם. אנחנו
צועדים במהירות, וכשאנחנו מטפסים בשביל שבמעלה ההר קשה לי לדבר
ולטפס בו זמנית, ואני נשרכת קצרת נשימה אחרי צעדיו הנמרצים של
האיש השמנמן והשרירי הזה, שישנו בביתו הכפרי הלילה, ובערב
הקודם הפתיע אותנו עם ארוחת ערב שבישל לנו ולא הייתה מביישת
שום מסעדת גורמה במערב.

"אנשי העלים הצהובים" מכינים להם מחסה מעל הראש שעשוי מעלי
בננה, ומצע ישיבה עשוי מעלי בננה, וכאשר העלים מצהיבים זה סימן
עבורם שצריך לשנות מקום, ולנדוד הלאה... עד מיקום המחסה הבא
שיוקם מעלי בננה.
הגברים שבקבוצה יוצאים מדי פעם לציד, רצים עירומים בג'ונגל
כשרק אזור חלציהם מכוסה בפיסת בד. החיות ניצודות באמצעות חנית
עשויה במבו מחודד.
לפי דבריו, בשנים האחרונות הילדים והנשים מן השבט לובשים בגדים
בזמן שהם יושבים מתחת לעלי הבננה שעל שמם הם מכונים, ובעת
תנועה בג'ונגל הם פושטים את בגדיהם.
בלילות הקרים הקבוצה ישנה על העצים מעל מדורה גדולה, ולפעמים
קורה שילדים צעירים נופלים לאש ונשרפים למוות בתאונה מחרידה.
אני שואלת על עמדת השלטונות לגבי המיעוט הזה, והוא מספר לי
שהממשלה מנסה לדאוג להם ומספקת להם שמיכות ובגדים, אבל הם לא
מייחסים ערך לחפצים ומשאירים אחריהם את כל הדברים שניתנו להם,
הכל, חוץ מן הדבר החשוב באמת - סכין המתכת שהם נושאים עימם.

הסיפורים על "אנשי העלים הצהובים" משלהבים את דמיוני. המדריך
שלנו הוא מקומי, ומיטיב לכת ממני, הטיפוס בהר נוטל את נשימתי,
ואני נלהבת לשאול שאלות ודוחקת בצעדי ובקצה היכולת שלי ללכת
לצדו.
איש המונג מספר לי סיפור על איך האבות מצאו בפעם הראשונה את
אנשי העלים הצהובים בג'ונגל. הסיפור דרמטי מאוד ומלווה תנועות
גוף מודגשות שגורמות לו להיעצר מדי פעם כדי להראות הבעות פנים
של פליאה, שתדמה את פליאת הסבים לנוכח האנשים האלו שנראו להם
בתחילה ספק אדם ספק חיה.
הוא מספר לי על המגעים הראשונים שלהם עם בני השבט, הזכרונות הם
כפי שנחקקו במיתולוגיה המקומית, איך הם ראו אותם לראשונה
והבינו שהיצור מדובלל השיער העומד לפניהם הוא ממין האדם. איך
דור הסבים ניסו לפנות אליהם בדיבור והבינו שהם לא חולקים את
אותה שפה, ואז שפת הסימנים נכנסה לפעולה. איך הם לימדו את
'אנשי העלים' את חשיבותה של סכין להישרדות ביער, ואיך אנשי
העלים אימצו את הסכינים בתור פריט הרכוש היחיד שהם נושאים עימם
לכל מקום.
איש המונג אמר שאנשי העלים לא עונים אף פעם לשאלות שהוא שואל
אותם, הם אף פעם לא מתעניינים מהיכן באו כל האנשים הזרים שהוא
מביא אליהם. אני שואלת שאלות על היגיינה כי אנשי המונג ידועים
בזה שהם לא אוהבים להתרחץ, והוא מספר לי בזעזוע עמוק על אנשי
העלים הצהובים, שהוא קורה להם בשמם בשפתו, שהם מעולם לא
מתרחצים.
אני מקשה - "לעולם לא? הייתכן? אפילו לא לאחר הלידה?" והוא
משיב לי שתינוק שנולד להם בג'ונגל, נולד במקום מחבוא בסבך אליו
האם פורשת כדי להתבודד בעת הלידה, הרחק מעיני הגברים. הרך
הנולד לא נרחץ אחרי לידתו, ולעולם לא יתרחץ עד יום מותו. חבל
הטבור שלו נחתך באמצעות מוט במבו מחודד. שאלתי אותו אם העובדה
שהם לא מתרחצים גורמת לשיעור תמותה גבוה בקרב ילדים, והוא אמר
שלא, זה המוזר בכל הדבר, שילדיהם לעולם לא מתים, ולעומת זאת
ילדי שבט המונג מתים לעתים תכופות. הדברים נאמרו בקנאה ושמץ של
טינה נשמע בדבריו.
הוא המשיך וסיפר לי שבני השבט חולקים ביניהם את כל המזון
שבנמצא.
'אנשי העלים' לא מקיימים קשרי משפחה בצורה המוכרת לנו, גבר גר
עם אשה וילדיה, ואחרי שנים מספר יעבור לגור עם אשה אחרת
וילדיה.

גשם מזרזף כל הזמן, החולצה ספוגה כבר במים, צעדיי זהירים
וצפויים כדי שלא אחליק, אבל בו זמנית אני מנסה לשמור על קצב
הליכה סביר כדי לא לפגר.
היום נכונות לנו שש שעות של הליכה, שכוללות טיפוס על הר אחד
והליכה בחלק מן הזמן בלב הג'ונגל. הקרסוליים כבר עכשיו מאוד
כואבים לי, זה הזמן שאני חושבת על הרגל הפגועה שלי וכמה אי
אפשר לבטוח ביציבותה במצבים כגון אלה, ההליכה העתידית בג'ונגל
גורמת לי לחששות בגלל הגשם שמתחזק מרגע לרגע.

אנחנו עוצרים למנוחה קלה בראש ההר, אובך של ענן מקיף אותנו,
ושדות האורז משתפלים לרגלינו במדרונות התלולים. אני יושבת לצד
הדרך ומהרהרת לי ביום האתמול, בו נלקחנו בג'יפ ללב הג'ונגל
והתחלנו לצעוד דרך הסבך לכפר של פליטי שבט המונג שנמלטו מאימת
צבא לאו לתחום שטח תאילנד.
אני מאוד מאושרת שהשתכנעתי להצטרף לאנשים שעכשיו חולקים עמי את
החוויה הזו, יש כאן חווית חיים שמשותפת רק לנו.
אתמול צעדנו ברגליים יחפות דרך ערוצי נחלים, והגענו לכפר עם
ערב.
הג'יפ איגף אותנו בדרכים הבוציות והמתין לנו שם.
בכניסה לכפר התפלאתי לראות תא טלפון חדש לגמרי מזדקר בין בקתות
הקש. הסבירו לי ש'איחרתי' את הקדמה בשלושה חודשים. הטלפון
והחשמל חוברו לכפר לפני שלושה חודשים, ומאז הטלוויזיה לא נדמה
בביתו של איש המונג שלנו, הילדים מודבקים למסך בדבק שקשה
להסירו, דבק של חסר הוליוודי חובק עולם.
אני שואלת את איש המונג מה לגבי חינוך נגד התמכרות לסרטי אקשן
זולים, והוא מספר לי שהוא מנסה להגביל את שעות הצפייה בביתו,
ואחר כך הוא נכנס לתיאור מפורט של חיות שהוא ראה בטלוויזיה.
אני חושבת שכל אחד חושף את עצמו למה שהוא רגיש אליו, אבל ילדיו
יהיו בודאי פחות בררניים ממנו, וייחשפו לזיהום תרבותי חזק של
אופרות סבון תאילנדיות עם שחקנים חצי אסייתיים חצי לבנים,
מהסוג שפופולארי לצפייה שם.
אחרי כמה דקות ביחידות עם נהג הג'יפ החייכן שלנו, מתפתחת ביני
לבינו שיחה קולחת מלווה בשפת גוף ומילים בשפת המקום. הוא
מתעניין במצבי המשפחתי, וכשאני מספרת שאני גרושה - הוא מתוודה
על ארבעה נישואים שונים שהוא הספיק להינשא לפני גיל 40, בסיום
השיחה שלנו שמלווה בצחקוקי מבוכה, הוא מגיש לי ציפור פלמינגו
שהוא הכין במשך כל היום מפיסת במבו ואולר.
עתה ביושבי כך לנוח בראש ההר באובך הענן, נזכרתי ששכחתי את
הציפור על השולחן מחוץ לבקתה שלי.


יש הפוגה בגשם, אנחנו מגיעים לצומת דרכי עפר לרגלי גבעה, כאן
השביל מתפצל לשביל אחד שממשיך ישר, ושביל שני שעובר בשיפולי
גבעה צמוד לסבך העצים.
לצד מפגש הדרכים יש מחסה קטן בנוי מקש ובמבו, איש המונג מסמן
לנו לשבת ולחכות לו, הוא הולך להודיע על בואנו. הוא אומר לנו
שביום האתמול הוא הלך לברר היכן הם ממוקמים וביקש מאנשי העלים
הצהובים לא לנדוד ולחכות לבואנו.
הישיבה על קנה הבמבו נותנת לי זמן להרהר הרהורי חרטה, ואולי
אסור היה לי לבוא לכאן משום שאני מפרה את סדרי אורחות החיים
בג'ונגל?! אחד השבטים האנושיים הפרימיטיביים ביותר שקיימים
בעולם (או בואו נדייק ונאמר: אחד השבטים בעלי טכנולוגיה פחות
מפותחת שידועה לנו) מחכים לבואי, וזה מה שמונע את התנועה
הטבעית שלהם ביער. כשאתה מטייל כמוני במקומות כאלו אתה רוצה
לדמות את עצמך לצופה סביל, ולא מחולל מהפכות של קדמה במקומות
שאתה בא לראותם.
אבל אין מה לעשות - אני נושאת עמי רעיונות, כסף, משב רוח של
קדמה, כפי שאנו מכירים אותה במחוזותינו. עצם הנוכחות שלי במקום
גורמת לאינטראקציה אצלי, וגם אצל הנצפה על ידי, אנחנו משפיעים
אחד על השני, והייתי רוצה לחשוב שההשפעה היא לא: אני מזהמת
תרבותית והם מזדהמים תרבותית על ידי, אלא משהו הדדי עם
אוריינטציה חיובית.
אנשי העלים הצהובים בהחלט ישפיעו עלי, והמחשבות האלו יקדימו את
המאוחר. אחרי שראיתי, הפכתי אדם עם תובנות שונות.
זה לא דמה לשום דבר אחר שראיתי לפני כן בחיי, זה כמו לצפות
בסרט בערוץ הנשיונל-גיאוגרפיק על שבט נכחד באפריקה, בהבדל אחד:
שזאת לא טלוויזיה, זאת מציאות, החיים שלי הופכים להיות כמו
תוכנית בלתי נפסקת בערוץ החביב עלי!

איש המונג חוזר, כשהוא הלך אליהם שמעתי אותו צועק להם בשפתם -
או בצורת התקשורת הקולית שהם משתמשים בה, כשהוא מגיע לאזורם.
עתה הוא חזר כדי להזמין אותנו להצטרף אליו.
אנחנו קמים וצועדים בשביל. הוא עוזב את השביל ומתחיל לטפס בסבך
שבמעלה הגבעה. איש המונג קורא להם שוב ומודיע על כניסתנו
לתחומם. זה נשמע לי ברור כאילו אני מבינה שהוא אומר - "אנשים
זרים, אני מביא אנשים זרים". אני צועדת אחרונה בטור ההולכים,
קולות האנשים קרובים אלי, קולות אנושיים בוקעים מאחורי שיח
במבו עצום, כולם כבר עקפו אותו, ועוד רגע קט אתייצב לפניהם.
הכלבים שלהם מקדמים את פנינו בנהימות של משיגי גבול, ופתאום
פחד משתלט עלי, ממש פחד עם כל הסימפטומים הנלווים, אני מפחדת
ממה שאני עומדת לראות, הלב הולם בחוזקה, אני פחדנית! אני מנסה
לשלוט בפחד, להתגבר עליו על ידי ניתוח רציונאלי של מצבי הגופני
והנפשי, במקום לומר לעצמי שהשקעתי שלוש שנים מחיי בלימוד
אנתרופולוגיה ועתה הגיע הזמן לחלק המעשי. אני מנחמת את עצמי
בידיעה שיש עוד אנשים איתי, והם לא מפחדים!
אנחנו מתקרבים, ומתגלה לעיני אדם שחום קטן ושרירי, עם שיער
ארוך ופרוע. הוא די מלוכלך, ועירום, חוץ מאזור חלציים מכוסה
בפיסה קטנטנה של בד צבעוני (בימים שהשבט לא בא במגע עם אנשים
אחרים, הם נהגו ללבוש עלה בננה על אזור החלציים).
האיש הקטן והעירום עומד שם עם סכין גדולה בידו, ליד מדורת
עצים, כלבים קטנים מתרוצצים סביבו באי שקט, הם לא מרוצים מן
הנוכחות שלנו והנהמות הלא שקטות שלהם מטרידות את דעתי, תמיד לא
סימפטתי כלבים לא ידידותיים. איש המונג גוער בהם כמה גערות
שבאורח מסתורי מפיסות את דעתם, והם נסוגים מן הזירה.
כולנו עומדים בשורה פעורי עיניים. אוכל לומר די בבטחה שהתיאור
היאה לשוק שתקף אותי הוא: לשוני השתרבבה החוצה מפי, עמדתי שם
ולא ידעתי איפה לשים את עצמי. אין ספק שאני בולטת בשטח, והם
נראים חלק בלתי נפרד מהג'ונגל.
מאחורי המדורה והאיש העירום, יושבת קבוצה של אנשים עוד יותר
קטנים. אני ממקדת את הראייה שלי בהם, הם יושבים על עלי בננה
ירוקים, ועלי בננה תלויים מעליהם כסכך.
יש שם אשה אחת וקבוצה של כחמישה ילדים בגילאים שונים, לבושים
חלקית בסחבות מטונפות בבוץ. בצד יש עוד שתי נשים, אחת מבוגרת,
בוהה בנו בפה פתוח וחסר שיניים, וילדה בגיל ההתבגרות יושבת
לצידה, בוהה בנו בפה מלא שיניים.
אנחנו מניחים את האוכל שהבאנו לפני האשה והילדים. הם אפילו לא
מתעניינים בזה, באיזה שהוא שלב אחד מהילדים שולף שקית עם
עוגיות, מסתכל בהן, אבל לא טורח לפתוח אותה.
בסתר לבי אני מקווה שהם חכמים מספיק לזרוק מאחוריהם את כל
האוכל הזה אחרי שנלך משם. האוכל המעובד נראה לא שייך לשם, אין
להם כלום, ממש כלום, אין לכסף שום משמעות עבורם, אין להם שום
צורך בחפצים.
לי יש תלות פסיכולוגית בחפצים, בשבילי המחשבה על חיים נטולי
חפצים היא כמו לחשוב על חתול מעופף - אפשרי אבל לא פרקטי.
איש המונג הביא להם מתת יותר מפתה - פיסת בשר לבנה ושמנונית של
חזיר.
האיש העירום מתרומם, אני מסתכלת בבחינה על גופו השחום. לורי
אומרת לי בעברית - "איזה גוף". אני אומרת - "זה היה שווה כל
גרוש שהשקעתי בלטוס לכאן ולטרוח לבוא לכאן, אפילו אם זה היה
הדבר היחיד שראיתי." היא מסכימה עמי.

האיש הקטן והשרירי לוקח חתיכה של מוט במבו ירוק, ובאמצעות מקל
הוא דוחף את פיסת-הבשר לתוך הבמבו, אחר-כך הוא שם את מקל הבמבו
מעל האש. האש חורכת את המוט הירוק ומיץ נשפך ממנו אל תוך האש.
לאחר פרק זמן קצר הוא מוציא את המוט שמעל האש, ועם ענף דק הוא
מחטט בפנים ומוציא את הבשר התחוב בו, פיסת בשר לבנה ומהבילה
נופלת על פיסת עלה בננה הפרוסה על הקרקע.
כל הזמן הזה הוא לא מזכה אותנו אפילו במבט אחד, אנחנו לא
קיימים שם לדידו, עם איש המונג הוא מקיים דיאלוג של מילים
ספורות. הוא מסתובב לכיוון האשה והילדים, וכולם אוכלים יחד.
תוך כדי אכילה האיש אומר משהו בשפתו, איש המונג אומר לנו שהוא
אמר שזה טעים, זה גורם לי להיות מרוצה, משהו טעים להם!
אני מבקשת רשות לצלם, הרשות ניתנת. המצלמה מוצאת מן הנרתיק
ומצלמת עבורי 18 תמונות. הייתי רוצה להימנע משימוש במבזק, אבל
הפחד שהאור לא מספיק ולא תישאר לי הוכחה שראיתי את זה גורמת לי
להבזיק כמה פעמים, רק ליתר בטחון, רק שהדימוי הזה לא יאבד לי,
המראות של האנשים הקטנים האלו, שכנראה הדבר המרכזי שמבדיל ביני
לבינם זה ההכרה בקיום של כסף בעולם, זה, ואולי עוד כמה דברים.

אנחנו עוזבים אותם, האיש הקטן מסתכל דרכנו בלכתנו, אנחנו לא
יכולים לזהם אותו, הוא אוטם את עצמו לעצם הקיום שלנו.
ההליכה בג'ונגל בגשם הסוחף גורמת לי לחשוב שאם עכשיו הייתי
עירומה, ולא לבושה בבגדים ספוגי מים, ובלי תיק בכלל, הייתי קלה
יותר.
החלקה קשה על הבוץ במדרון פוגעת לי במפרק היד ואני חבולה.
כשאני קמה המכנסיים שלי קרועות וחושפות את ישבני.
עכשיו אין לזה משמעות, הצעידה ביער ממשיכה בקצב מהיר, אנחנו
צריכים לצאת מהסבך לפני החושך ולהספיק להגיע להסעה שלנו חזרה
לציויליזציה.
הגשם מכה בעוז, פרחים אדומים יוצאים מן האדמה, נקודות אדומות
של פלא טבעי, גזעי עצים פגועי ברק שוכבים לאורך הדרך שמפולסת
על ידי צעדינו, אני מטפסת עליהם בחלפי ביער. פילוס הדרך בצמחיה
העבותה מובילה אותנו למקום פחות סבוך בו אנחנו מחליטים לעצור
לאכילת ארוחת צהרים.
האכילה מתבצעת בעמידה בגשם, האוכל הוכן על ידי איש המונג ונישא
בסל שעל גבו. ושוב האוכל הוא חגיגה של טעמים במקום הבלתי אפשרי
הזה, הנמלים האדומות והעוקצניות מסתובבות בכל מקום, ועדיף
להישאר עומדים וללעוס בשקט רעבתני את האורז הלבן, התיק שלי
נרטב על גבי, אני מורידה אותו ומניחה אותו בצד, שיירטב רחוק
ממני.

דברים טיפשיים שלמדתי בג'ונגל:

זוהי רשימת דברים שלמדתי וששימשו אותי בדיוק כמה שעות מחיי,
אבל היה נחמד לדעת.
1. לאכול מנגו פראי שנפל על אדמת היער.
2. לקטוף עלי בננה שישמשו אותי מפת שולחן לארוחת צהרים.
3. גבעול עלה הבננה, כשחורצים בו חריצים, אפשר להפוך אותו
לרובה צעצוע. איך? קשה להסביר במילים, אבל בעקרון הוא מפיק רעש
זהה לרובה צעצוע.
4. למדתי להעיף עשב באוויר שיעוף כמו חץ שלוח, הוא עף בקשת
גדולה מפני שהוא משוגר ממשגר קטן שיוצרים מהחלק התחתון של
העלה. אוחזים במשגר ומניפים בתנועת קשת גדולה. זה מגיע רחוק
מאוד!
5. צמח מסוים בעל היכולת להפיק בועות כמו בועות סבון לילדים.
מוציאים את מיץ הגבעול ונושפים דרכו, יש המון בועות סבון.
6. להכין פלמינגו ממפרק של במבו. לא הכנתי בעצמי, אבל קיבלתי
אחד מנהג הג'יפ, והוא היה עסוק עם זה כל היום.
7. להכין מקלות הליכה מבמבו.
8. לאכול פירות קטנים אחרים, ללא שם, שנופלים מן העצים,
ואהובים על "אנשי העלים הצהובים".

כמה עובדות על "אנשי העלים הצהובים", מתורגמים ומתומצתים מתוך
ה"לונלי פלנט"# לאוס, מהדורת אוקטובר 98:

שמם: Morabi או Marabi או Malabri.
כינוי בלאוס: עבדים של עלי הבננה הצהובים.
מספר פרטים משוער: 250 אנשים, מתוכם כ-150 חיים בתאילנד.
אמונה: הם מאמינים שהם לא ראויים לעבד את האדמה לעצמם, חברה
מטריאכלית שמאפשרת מונוגמיה סדרתית - אשה מחליפה בן זוג כל חמש
או שש שנים. הילדים הולכים עם האם למערכת היחסים החדשה.
יש להם ידע עצום בצמחי מרפא, כולל שימוש בצמחים לפוריות. בעת
מוות של חבר השבט שמים את גופתו בראש עץ מאכל לציפורים.


# הספר "לונלי פלנט" הוא התנ"ך של טיילים כמוני, לרוב הוא מקור
המידע היחיד שיש באמתחתי, הירפאות מן ההתמכרות אליו היא שלב
בהכרזת עצמאות ותחושת בטחון של טיילים מנוסים.