ישנם רגשות עזים שנדחסים
כבבולמוס אכילה;
הם אינם נראים לעין
אינם נשמעים
כי, נותרים הם יצוקים
בעומקי הנשמה
כעודפי צלקות,
רק אלוהים יודע
מה פשר שוועתם.
הם כמוסים כסודות עלומי שם,
תמימים ושוקטים,
לעיתים ניתן להוציאם אל רשות הרבים
להגיד בלא בושה
לבן שיחה מטה אוזן,
שיש בהם משום אכילה בידיים
בלא סכין ומזלג,
או שיש בהם משום גיהוק שלא לשמו.
השומע, לא אחת, ממלא אז את פיו שחוק
ומשיב בדומיה: "גם אנוכי כזה".
אך, ישנם גם רגשות כואבים,
לכודים כגושי שומן שאינם נעלמים
ובהיותם נקהלים יחדיו,
הופכת הבושה להיות לכעס
אשר מתוכו נפערת קנאה,
עולם עכור ומכזב
מהלך בנבכי הנשמה.
הרגשות יוצקים את הכאב
לתוך מכבש של מילים
מה שנותר לבעליהם
זו הבדידות הבלתי-מתורצת
חוכמה שאינה מנחמת.
אני, שאיני אלא גרגר אדם,
ניצבת אל מול הבורא ברוח שפלה,
ומודה על כל רגש ורגש שנטע בי
ועל סודות שאינם שמורים עימדי.
23/05/05
בהשראת משפט אנונימי
you are sick as your secerts
|
