השושנים שלך בגינה נבלו. החצר הקטנה נמלאה פיגרי פוסט-פריחה
בצבעים.
באמת שחשבתי, שהכל שם לא-חי.
אפילו מת, אם תרצי.
והלכתי, כי לא הרגשת. כי נתת לשושנים שלך לנבול.
לי לצעוק אלייך כל כך מלמטה שתרימי אותי -
ואני לא אוהבת כלום. פרט לך. אפילו לא אותי. יותר.
מצאתי את אשר חיפשתי.
התחושה מהדהדת. נותר רק לפענח - מה היה הדבר שחיפשתי?
נתת לי כלום בעטיפה מהודרת, כמו שאני אוהבת. ואני נשארתי שורטת
בציפרניי את הקליפה שלך, רק כדי לגלות עוד קליפה מתחתיה.
לא הבטחת לי כלום מעולם. אני הייתי זו שהבטיחה עבורך. כל מה
שהיה עלייך לעשות, הוא לקיים את שהבטחתי.
ניסיתי נואשות לגרום לך להבין מבלי להסביר ממש.
כמו אמא שלך ניסיתי לתפוס בידך שהיתה אז קטנה ולהוביל אותך אל
חוף מבטחים בו נהיה רק את ואני.
ניסיתי להתרפס, ניסיתי ללכת. שום דבר לא עזר. דווקא איתך
נותרתי אילמת בנקודה אליה נזרקתי משטף רגשותיי שנתקלו בקירך
וחזרו אליי. לא קמתי, לא השבתי מלחמה שערה.
ואני כל כך רוצה להפסיק לנו את זה. לקום ולהסתדר בלעדייך, כל
זמן שאת יכולה בלעדיי. את הרי יודעת -
אם היית מלטפת אותי, הייתי מלטפת אותך.
אם היית מנשקת אותי, הייתי מייד מנשקת אותך בחזרה.
אם היית רוצה אותי, הרי הייתי רוצה אותך, בריש גלי.
אם היה מותר לי,אם היית מרשה לי, הייתי נותנת לך.
איך אמצא את עצמי בלעדייך?
מעולם לא הפחידה אותי חשיכה, כפי שהיא מפחידה אותי עכשיו.
כי בחושך, זה נראה כאילו שאין. וואתה צריך להיות כל כך חזק
ומאמין, בכדי לדעת מבפנים, שזה שלא רואים, משאיר את כל
האופציות פתוחות.
יכול להיות שהכל שם, אדם רק לא יכול לראות.
זה לא אומר שאין.