[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ליהי דוד
/
וורדה והוורידים

היא הולכת שקופה, זורמת עם הרוח, בלתי נראית.
היא נכנסת לבית.
כן, בית ילדותה.
בית ילדותה הישן.

כל הרהיטים מכוסים בסדינים לבנים.
דמעות זולגות על פנייה, כי כל הזיכרונות,כי כל התמונות,כל
הפריטים בבית - מזכירים לה את החיים שעברה עד עכשיו.

היא מרגישה מוזר. היא תמיד הרגישה מוזר.
בהלה אפפה אותה. היא הרגישה שהיא צריכה לעשות מה שהיא חשבה
עליו תמיד, אבל אף פעם לא העזה, כדי לא לגרום סבל לאנשים.

היא לקחה סיגריה והדליקה, מהלכת לה אל גינת המבוכים, היא הלכה
והלכה ולא יכלה לצאת.
היא לא באמת רצתה לצאת. היא נבהלה קצת אבל המשיכה.

היא מצאה ספסל והתיישבה עליו. הדליקה עוד סיגריה והתחילה
לחשוב.
לחשוב, על כל מה שעבר עלייה בחיים.

על אמה ואביה המנוחים. על אחיה שנרצח מול עינייה.
על כל הבנים שנטשו אותה. על כל ההשפלות. הפיטורים.
לא נשאר לה אף אחד.
אף אחד.

היא פתחה את האולר השחור והחלה לקלף לעצמה את העור.

היא ישבה וחשבה איך היא הגיעה למצב הזה בכלל.

על החבר הראשון, על הנשיקה הראשונה,על הסיגריה הראשונה, על
ההשתכרות הראשונה, על הבאנג הראשון, על איך שאבא נהג לאנוס
אותה, על איך שעבדה בזנות בשביל לחיות, על ההתמכרות לסמים, על
השליחה למוסד לגמילה ומשם - למוסד לחולי נפש.

היא חתכה קצת, והחלה לראות קצת דם, קצת בשר, קצת ווריד.

היא כעסה, על כל זה שאף אחד לא הציל אותה, אף אחד לא חשב עלייה
- לא השכנים, לא ה'חברים', לא הייה לה אף אחד לספר לו מה קורה
איתה, לא הייה לה אף אחד לאהוב,
לא הייה לה אף אחד.
אף אחד.

היא בכתה, היא לא הרגישה אומללה כל כך עד היום.
פתאום נשבר לה.
נשבר לה לחיות.
נמאס לה.
נמאס.

היא בכתה וחתכה - מקצרת את התור שלה למוות,
עוזרת לאלוהים.
"אלוהים והתירוצים שלו - לקחת אנשים אליו למעלה.
מאיפה הזכות הזאת של אלוהים לקבוע לי מתי למות?
אני אמות מתי שבא לי.
אני אמות עכשיו."

היא חשבה על ההלוויה שלה.
'מי יבוא? אף אחד.'
אין לה אף אחד.
אף אחד.

היא נזכרה גם ברגעים טובים בחיים - על הוודקה הראשונה עם
אחיה.
כמה יכלה לשבת איתו ולדפוק את הראש עד שאמא הייתה באה, מגלה,
ומענישה.
היא אהבה את אחיה נורא, הוא הייה הכול בשבילה, אבל היא הבינה
את זה רק אחרי שהוא נרצח.
רק אחרי שהשתחררה מהמוסד לחולי נפש.
שם היא הבינה שהוא כבר לא יחזור.

היא חשבה שוב - על כל ימי ההולדת שהיו לה. על כל המסיבות
הכיתתיות .
על מסיבת הסמים שארגנה ופוצצה לחברה הטובה ביותר שלה - עדי את
כל השכל בחומר.
איך היא יכלה לעשות לה את זה.
'למה? מאיפה זה בא לי?'
'מתוך סקרנות...'

'איזה טיפשה הייתי, בגללי איבדתי אותה'

באמת שאין לה אף אחד.
אין לה אף אחד.
אף אחד.

אף אחד לא חפץ בה, אף אחד לא מרגיש שהיא חסרה לו, אף אחד לא
יודע שרק מילה טובה אחת תעזור לה.
רק משהו.
מישהו.
אין לה אף אחד.
אף אחד.

'אין לי אף אחד' - היא חושבת.
עכשיו לא אכפת לה אם למות או לא.
כי היא לא תגרום לאף אחד סבל.
אף אחד לא יחשוב אם היא התאבדה בגלל משהו שהוא עשה.
לאף אחד היא לא תהיה חסרה.

"אין לי אף אחד" היא זועקת אל השמים.
מתייסרת, וחותכת עד הסוף.
מתייסרת וחותכת.




היא סבלה את הכל עד היום .
אז למה היא החליטה למות פתאום?!





למה?
אתם שואלים למה?

כי אין לה אף אחד.
אין לה אף אחד.
אף אחד.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
שממית היא בין
היחידות מבנות
מינה עם זנב
וכנראה שבממלכת
סלוגניה דברים
כאלו מאיימים על
המערכת הפאלית
הסמי
אקסטרווגנדית.

שממית מסבירה
לבתה הקטנה מדוע
מרתפם מלא
בתרכובת סלוגנין
לא מנוצלת.


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/6/05 15:12
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ליהי דוד

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה