נעלמתי לרגע.
יושבת בין שני אנשים, מחליפה את מיקום הטבעות על האצבעות.
אלף דברים עברו לי בראש, אבל דבר אחד שקע בתודעה והציק לי.
מצמצתי. הסתכלתי על זה שישב מימיני וחייכתי,
חיוך של "הכל בסדר 'סתכל לצד השני"
בעצם מה לא בסדר?
למה הייתי צריכה ללבוש חיוך מזוייף?...
התשובה טמונה כנראה איפשהו בתוכי,
בתוך כל שאלה שלא הצלחתי לפתור, כל שלב שלא הצלחתי לעבור.
מה היה לא בסדר?
תוגה לא מוסברת...

כשאין לי מה להגיד אני שותקת, הגיוני לא?
אז למה כשאני שותקת כולם שותקים?
כאילו כל העולם נעלם מסביב,
כאילו זו רק אני, והוא מחכה שאעשה משהו.
כאילו כשאני לא בתודעה אין כלום.
בעצם הכל שקר אחד גדול שאני חיה בתוך עצמי.

תמיד יהיו טובים ממני,
זו איזושהי מציאות מזוכיסטית שבניתי לעצמי...

אני הולכת לאכול...