ביחד כבר כמה חודשים.
אתה מכיר אותי.
אני מכירה אותך.
אני מכירה אותך?
באת לי בתקופה הכי קשה שלי, תקופה של שיברון ופגיעות שלא
הצלחתי לצאת מהם. עזרת לי כל כך, היו לנו שיחות של שעות ארוכות
אל תוך הלילה, שיחות של בכי מעורבב בצחוק, מעורבב בנשיקות,
מעורבב בנגיעות. שיחות שגרמו לי להרגיש כל כך טוב עם עצמי,
איתך. אהבתי את השיחות שלנו, אני עדיין אוהבת.
טוב לי איתך, בהחלט. אבל משום מה תמיד תהיה החדש. הסיבה די
ברורה, אתה לא האהבה הראשונה שלי, אתה זה שהצלחת לעזור לי
להתגבר עליה, תמיד אני ארגיש אליו משהו, והעובדה שהוא חוזר
ואמר לי שהוא אוהב אותי לא תעזור לי לשכוח. אבל אותך אני אוהבת
עכשיו.

קשה לי להגיד את זה, אבל זה נכון, כמה שאני אוהבת אותך. כמה
שאני מעריצה אותך על הכוונות הטובות, על המחמאות, על האהבה
שאתה מרעיף עליי.
אבל אני מסובכת, לא שווה לך להיות איתי, אני לא אבין זאת
לעולם. מה אתה עושה איתי? אתה הכתף התומכת שלי, הכתף שתמיד שם
כשאני צריכה. אבל מה אני עושה בשבילך?אני מרגישה כל כך חסרת
תושייה לידך, כל כך לא שווה לידך.  אני יודעת שאין לך כוונות
לגרום לי להרגיש ככה. אבל אתה כל כך טוב אליי ותמיד עושה את
הדבר הנכון, ואני? מה אני עושה? רק נשברת, רק בוכה, רק בוחנת.
אף פעם לא עשיתי משהו בשבילך, משהו שיגרום לי להרגיש טוב על זה
שעזרתי לך.
אבל אתה כל כך לא מתנהג כנזקק, וזה לא טבעי כי בכל מערכת יחסים
שני הצדדים צריכים לתרום, ורק אתה תורם. תן לי לעזור גם.
תפתח אליי, תדבר איתי באמת, תבכה, תצחק, תביע את הרגשות שלך
ואת הפחדים. אני רוצה כל כך לעזור.
אני לא אומרת שאתה לא מראה לי רגשות, אבל רק כאלה שיגרמו לי
להרגיש טוב. כשאתה אומר שאתה אוהב אותי אני מאמינה לך, אבל מה
חוץ מזה? מה עם הפחדים והחששות שלך?

אתה לא מודע לזה אבל תוך כדי כך שאתה גורם לי להרגיש נאהבת אתה
גורם לי להרגיש לא מועילה. אתה גורם לי להרגיש כפויית טובה.

אז כל מה שנותר לי לבקש, זה לראות אותך. אבל אותך אמיתי, אותך
הפנימי. כי אני רוצה אותך, אוהבת אותך, מעריצה אותך ולא מכירה
אותך.
תן לי להכיר אותך.