אתה לא אדם ,
עד שאתה מוצא משהו בעצמך ומשלים איתו...
האם יש אדם שאינו צריך זמן כדי ללמוד לאהוב את עצמו?...
מתי נפסיק להלקות את עצמנו על שגיאות אנושיות והצורך
באהבה?...
מתי אמצא אותך?...את התשובה והסיבה...
הסיבה שבגללה חיכיתי עד כאב...והתשובה לכך שהכל היה שווה.

קשה, קשה לי לעמוד מולך,
זה חזק מדי. איך נהפכתי עבד לדמותך?
איך הפכת לרחם כל תשוקותיי?
איך קרה שזנחתי את כל אלוהיי ואסגוד לך?
ולו רק כדי לזכות למתק שפתייך,
למגע המלטף,
למענו אתן לך את חיי ואחוש איך הפכתי לחזק כהר ועפר לרגלייך.

כמה אהבה אני צריך? וכמה את?...
כמה צריך כדי לעטוף כאב?
כמה צריך למלא חסר?
כמה צריך להעלות חיוך?
כמה צריך כדי להרגיש שלם?

למה אני בורח למקום כדי לבכות בו
ולא אל המקום כדי לצחוק בו?
אמונה היא בין אדם לבין עצמו
ואנו זועקים מתוך הבדידות יופי.
אולי זה ביגלל שאת לא פה לידי?
אני יפה, אני חכם, אני אדם.
ואהבה, אהבה עם אור,
אהבה עם צחוק אתן ואקבל מעולם שיודע:
שמיים, פרחים, חול, וחוף.