תמיד היא שם.
בתחילת כל פרק חדש, בסופו של כל יום מפרך.
רוצה לעזור, יודעת להקשיב.
רק בשבילי, ככה היא אומרת,
אני חושבת...
הערכה לא חסרה.
מאיזה כיוון?
תלוי איך מסתכלים.
עיוורת לגמרי לכל מה שמתרחש,
אין שום דרך לצאת.
האטימות מסוגלת להרוג פעמים,
אני חושבת שזה מתקרב.
ושוב השאלה נשאלת, מאיזה צד הפעם?
אי אפשר באמת לדעת.
אף אחד לא יוכל לנחש.
מדי פעם זה עוזר,
בדרך כלל פחות.
קשה לחשוב על זה ככה, אבל זאת המציאות
ככה אומרים
החיים יפים
פירות קיציים
כינויים מתוקים
תכניות לעתיד
ממתקים
הכל מסתכם בזה
אבל אי אפשר להחליט בעצם במה, נכון?
זאת שאלה גדולה מדי.
מתמשך ומתמשך...
מתקרב ומתרחק.
ורק אני נשארת כמו
תמיד
מזניחה
לא באמת חשובה
לא יודעת
מה לעשות?
מבוי סתום.