היום הוא כ"ח באייר, מלחמת ששת הימים בעיצומה. היינו תשושים,
הזניקו אותנו באמצע הלילה ומיד התחלנו להתקדם לעבר ירושלים.
צעדנו סמוך לשער הגיא, צעדנו אחרי יהושוע מפקד החוליה, יהודה
החובש צעד מאחור, איכשהו ראובן הצליח להיות שני עם המקלע הכבד
שלו ואני שכרגיל נאלצתי לסחוב 15 ק"ג כדורים נגררתי שלישי
והייתי מגיע אחרון אילולי דחק בי יהודה.
היה ירח כמעט ריק והיה קשה לראות, מדי פעם נשמעו יריות מכיון
ירושלים, פחדתי, מתי יגיע תורנו? מדי נצטרף אל הקרב? לפתע
השתיק אותנו יהושוע וסימן לנו להסתתר מאחורי הסלעים, מאזור
הגיא שמענו מילים בערבית ואז במפתיע יריה, ועוד יריה. היריות
הבודדות הפכו למטווח, השתטחתי בפתאומיות וטענתי את הרובה,
ראיתי שיהושוע ויהודה עושים כמוני, רק ראובן נשאר עומד והרכיב
את הרובה, נראה שלא היינו היחידים שהכינו את המקלע הכבד, ברגע
שהתחיל לטעון את המקלע נפתח צרור יריות של מקלע מכיוון האויב,
ראובן השטתח מחניק צעקה שעמד להתפרץ, הסתכלתי עליו, ידו נטפה
דם וגופו נשרט מהנפילה על הסלע החד.
ראובן כיון את המקלע והתחיל יורה לעבר האויב, האויב השיב אש
וראיתי איך הסלע לידי מתחורר, יהודה ניסה להתקרב אל ראובן
לראות את שלום רגלו אך צרור נוסף השכיב אותו והוא פתח מיד באש
נגדית. יהושוע שלף משקפת ובחן את האזור, לאחר שגמר פנה אליי:
"חיים, הם קרובים אלינו, שנינו נאלץ לקום כדי לאתר אותם
ולצלוף, בסדר?"
ברגע הזה הייתי נחוש מכל להיות שותף לקרב זה, הרגשתי שתוצאות
הקרב ישפיעו על תוצאות המלחמה כולה! יהושוע צעק "עכשיו!" קמתי
מהר וניסיתי למצוא אותם, ראיתי דמות שחורה מסתובבת על הגבעה
ויורה לעברי, כיונתי את העוזי שלי והתחלתי לירות לעבר הדמות,
לידי ראיתי שראובן חידש את הצרור והוא יורה לעבר דמות שניה
באופק, יהושוע איתר בדיוק את יריבו וירה בעוז, אף פעם לא הבנתי
מאין לו כל האומץ הזה, לדעתי גם אם היו מושיבים אותו עם אקדח
מול מאה לוחמים ירדנים ואומרים לו שהוא חייב לנצח כי זה למען
המדינה הוא היה מזנק עליהם...
בלי ששמתי לב הצטרף גם יהודה לקרב כאשר מדי פעם הוא שב אל רגלו
של ראובן. לפתע שמעתי לידי צעקה, היבטתי מהר אל הצד וראיתי
מחזה שכמוהו לא נראה, איך נפלו גיבורים... מכדור בראש. יהושוע
שכב שם, זיב דם נוטף מראשו ועיניו מסתכלות עלי בתחינה, כעת
נאלץ יהודה לעבור מעלי כדי להגיע אל יהושוע. הוא קם והחל לרוץ,
בשניה הזאת עברו לידו עשרות כדורים עד שהוא ניפגע ברגלו ונפל
לפנינו בצרחה.
הסתכלתי הצידה והבנתי שבכל מקרה לא היתה דרך להציל את יהושוע,
כעת נשארנו רק אני וראובן, שמעתי אותו קרב אלי בשקט ובזהירות.
"מה עושים? אין מפקד!".
ללא כל מחשבה לקחתי את האחריות והתחלתי לפקוד עלי: "ראשית
עלינו לחלץ את יהודה ואז נחשוב על משהו!" זעה ירדה מראשי
והרטיבה את פני, על אף שהיה לילה קר רתחתי מחום וכל מה שרציתי
הוא קובית קרח ענקית "חפה עלי, אני יורד לעזור ליהודה!".
קפצתי אל מתחת לסלעים וזחלתי לעבר יהודה, מעלי שרקו כדורים
ומאחורי נשמעו מטחיו של ראובן, לפתע ידי נגע בעצם רך, זו היתה
ידו של יהודה, גלשתי מתחתיו כדי לחפות עליו בגופי וכדי לשמור
על קשר עין עם ראובן פן יחשוד בי כאויב מסתער וירה בי.
"חיים? זה אתה?" לחש אלי יהודה, נאנק מכאבים. הנהנתי בראשי
והתחלתי לגלגל אותו בלי מלה אל הסלעים, כשהגעתי אל מפתן הסלעים
עזר לי ראובן להעלות את יהודה.
"יהודה, אתה יודע לתפעל מקלע כבד?" שאלתי במהירות. יהודה
הינהן.
"תן לראובן את העוזי וקח את המקלע, חפה עלינו, אנחנו מדלגים
קדימה!". מבט מפוחד עלה על פניו של ראובן, הוא אחז בחוזקה
ברובה העוזי, יצאתי בריצה והוא רץ אחרי, מאחורינו רעדו יריותיו
של יהודה, הבחנתי בשתי דמויות קטנות סמוכות אחת לשניה יורות
עלינו, רצתי אליהם יורה כדור כל חמש שניות בערך, חפץ נזרק
לעברינו, היה פיצוץ גדול, זה היה רימון, ראובן נפצע ונשכב על
הקרקע, אפילו אז הוא אזר כוח והמשיך לחפות עלי, בסריקה מהירה
איתרתי את מקור הרימון, כ-100 מטר ממני, התחלתי לרוץ וצעקתי
לראובן שיטווח על השניים שלעברם רצתי ועכשיו ניצלו את בילבולי
ופתחו באש נגדית.
הייתי כ-70 מטר ממשליך הרימון ולא הבנתי מדוע הוא לא יורה, 60
מטר, 55 מטר והוא לא יורה, התחלתי לצלוף לעברו כדורים, 45 מטר,
הוא לא יורה, ואז אני מבחין במשהו, הוא לא זז, הוא מת. אחד
הכדורים פגע בו, הסתכלתי לאחור, אף אחד לא זז, כולם שכבו מלאי
דם על הקרקע, הייתי היחיד שנשאר, אני אבוד בהרי יהודה, עלי
לחכות עד הבוקר ואו שיבואו ישראלים לחלצני או שיבואו ירדנים
ויהרגוני... התעלפתי...

התעוררתי, שכבתי על מיטה לבנה בחדר לבן, האם זהו גן עדן ואם
כן, האם למלאך שמקבל את פני המתים קוראים ד"ר יעקוב? האם יש
בגן-עדן אזור ששמו: "מחלקת פציעות קשות"? לא... אני בטח
בגיהנום...

אני רוצה להדגיש שחוליה זאת היא חוליה פרי דמיונו של הסופר
וכל דבר שקשור אליה לא התרחש במציאות...