"אביבוש", הוא נבהל לפתע מקולה של אימו.
"מה את רוצה? אני כותב עכשיו, אל תפריעי לי!" הוא ענה והכניס
במהירות את השקית הכתומה למגירה.
"תפתח שניה את הדלת, אני רוצה להגיד לך משהו, למה אתה נועל
אותה כל הזמן?" היא שאלה. לא ידעה שיש לו מה להסתיר.
"אוף, רגע", הוא השיב לה וניקה את פירורי הביסלי מחולצתו.
הוא פתח לה את הדלת ושאל אותה- "מה?".
"אביבוש ממי, אני דואגת לך. אתה כל היום יושב בחדר החנוק הזה,
שם מוזיקה רועשת, כותב שירים מוזרים על אור ירח, הדלת נעולה,
אתה לובש רק בגדים שחורים ואתה בקושי אוכל. אני רוצה שתשנה את
החיים שלך, אני רוצה שתחזור להיות האביב שלי", היא הסתכלה עליו
בחום.
"רוצה שינוי? זה מה שאת רוצה? אני לא. לי טוב ואלה החיים שלי.
תעזבי אותי עכשיו אני עסוק", הוא טרק את הדלת וניגש בזריזות אל
המגירה. פתח אותה לאט בידיים רועדות. היא חיכתה לו שם. כתומה,
אכולה למחצה. שקית הביסלי שלו. הוא הוציא ביסלי אחד, והכניס
אותו לפה. הרגשת ריחוף חלפה באיבריו כשהוא לעס בעדינות את
המאכל המגולגל. הוא היה מאושר. הוא התיישב בחזרה וקרא כמה
משיריו. אבל מהשירים האמיתיים שלו, לא מהקאברים שהוא עשה להם
בשביל השאר.
"טעימה שלי, הו ביסלינה.
מדהימה שלי, הו ביסלינה."
"רוצים שינוי? רוצים שינוי?
שונא כבר עוף מזויין! עוד ביסלי לכאן!
חייב לזלול את כולם! רק ביסלי מושלם!"
הוא חייך בסיפוק. הביסלי נתן לו כח ועוצמה. הוא ידע שרק בזכותו
הוא יצליח. רק בגללו, הוא יהיה מפורסם. הוא והביסלי.
לעד.
הוא קם. בעט בשקיות הביסלי הריקות. הוא יודע שהוא לא ילד יותר.
שעכשיו זה כבר יותר מדי. אבל הוא לא יכל לעשות כלום לגבי זה.
הוא היה מכור ברמה חמורה לביסלי. הוא היה כותב לו שירים, מלטף
בסתר את השקיות הכתומות, מריח ונושם אותו. הוא אפילו ישן כמו
ביסלי, בידיים ורגליים מגולגלות. אם מישהו ידע על זה, הלכה לי
הקריירה. הוא הרגיש שהוא חייב לעשות משהו כדי לפתור את הבעיה,
אחרת הוא יתפוצץ! ואז הוא החליט. הוא יפגוש מטפל פרטי וישתף
אותו בבעיה. בסודיות.
למחרת, הוא כבר ישב במשרד וחיכה לו. הוא קרא את השלט -
"דוקטור כץ, מומחה פרטי להתמכרויות". הוא נאנח ביאוש.
הדלת נפתחה והדוקטור נכנס.
"בוקר טוב מר גפן, מה שלומך?" הוא שאל במבטא צרפתי כבד.
"הכל בסדר דוקטור כץ, תודה. תגיד, אין לי סיבה לדאוג לגבי
הסודיות של הדברים שאני הולך להגיד לך נכון?" שאל בחשש.
"כמובן שלא, דברים אינם יועברו לשום איש. דיסקרטיות מובטחת.
אז, במה אני לעזור לך?" שאל בחיוך.
"אוקי, אז ככה. זה מאד קשה לי להוציא את זה. אתה הבן אדם
הראשון ששומע את זה ממני. אני פשוט לא יכול יותר. אני לא
מסוגל. אני...", הקול שלו נשבר לפתע.
"זה בסדר אדון גפן, תמשיך", דוקטור כץ עודד אותו.
"אני מכור ל... ", הוא עצר.
"כן...?".
"אני מכור לביסלי דוקטור!" הוא זעק, "אני כל היום וכל הלילה
אוכל רק ביסלי. אני לא יכול בלעדיו. אם ידעו את זה עליי כל
החיים שלי ילכו, אני אתמוטט, תעזור לי בבקשה!" הוא התחנן.
"ביסלי. קשה, קשה, אבל אנחנו נצליח. תסמוך עליי. תקשיב טוב לי.
אתה עכשיו הולך הביתה. את כל שקיות ביסלי מפנה מבית לתוך פח
אשפה. לא מותיר אף פרור ביסלי שנמצא ברשותך. זה ברור?".
"ברור", ענה אביב בכאב.
"לאחר מכן, אתה מנקה טוב טוב בית, מאוורר אותו שלא יישאר שום
זכר לביסלי. ובכל פעם תרגיש צורך לאכול ביסלי אתה אומר לעצמך
שלוש פעמים קול רם - "לא רוצה ביסלי! ברור?".
"ברור", ענה בקול יותר חלש.
"ושלב אחרון של טיפול, תעשה מקלחת קרירה של מים, תוסיף כמה
טיפות שמן ארומטי בריח לבנדר, תעשה קצף, בועות. תירגע. זה
יוציא חשק לביסלי. ברור גם זה?".
"כן, תודה דוקטור, אני מקווה שאני אצליח".
"תצליח, תצליח. יהיה טוב. 700 שקל בבקשה", הוא חייך מאוזן
לאוזן.
אביב שקע בקצף האמבט השלישי שלו לאותו יום. עיגולים שחורים
מקיפים את עיניו. ריח הלבנדר בנחיריו. 'יש לזה ריח של מטהר
אויר', הוא חשב והתגעגע לריח של הביסלי. הוא עצם את העיניים
ונתן לזכרון לאפוף אותו.
דמעה חמה זלגה במורד לחיו כשנזכר במה שעשה יומיים קודם לכן.
איך אסף בטקס ממושך ומכאיב את כל שקיות הביסלי המלאות והשליך
לפח הזבל השכונתי הגדול, איך טאטא את השאריות והפירורים
בעיניים דומעות, איך כיבס את בגדיו ואת הסדינים, מלטף בערגה כל
חתיכה סוררת שדבקה בבד.
הוא כבר שעה באמבטיה ואפילו לשניה אחת לא הצליח לנקות את מוחו
ממחשבות על הביסלי. הביסלי היקר לליבו כל כך. הוא היה עצוב.
הוא כבר אמר מאות פעמים את המשפט השנוא - "לא רוצה ביסלי", כפי
שהדוקטור הגנב הורה לו, אבל ידע שהיה זה שקר.
הוא כל כך התאווה לטעום אותו. לחוש את הצורה המגולגלת בפה שלו,
לראות שוב מול עיניו את הצבע הכתום, המוכר, האהוב.
הוא ניסה להסיט את ההרהורים מהנושא הזה, אך לא הצליח.
הוא יצא מהמקלחת, נשכב במיטה והדליק טלוויזיה. אולי זה יצליח
להעסיק אותו לזמן מה. אבל פתאום הייתה פרסומת. לא סתם פרסומת.
פרסומת לביסלי שלו! "תעמיס לי ביסלי", היא קראה את שרחש ליבו.
'זו רק פרסומת אביב, אתה יכול להתגבר', הוא חשב במאמץ רב.
הוא ראה ביסלי, הרגיש ביסלי, שמע ביסלי. הוא לא מסוגל.
הוא זקוק לביסלי, עכשיו!
הוא התחיל למלמל בלחש - "לא רוצה ביסלי, לא רוצה ביסלי, לא
רוצה...", כאחוז דיבוק אמר את המשפט כמנטרה, "לא רוצה ביסלי,
לא..." הקול שלו התגבר ונהיה רועש יותר, "לא רוצה ביסלי...!"
הוא לא יכל יותר עד שצרח - "אאאנייי רוווצההה ביססליייי!!!".
באמוק מטורף, יצא מהדלת בריצה בהולה, נכנס חסר נשימה למכולת
הקרובה, אחז בשקית ביסלי גדולה, שילם למוכר, יצא מהמכולת,
התיישב על המדרכה, פתח את השקית והוציא ביסלי אחד.
הוא הסתכל עליו במבט משתאה, כמה לטעמו.
בתנועה איטית הכניס את הביסלי לפה.
אוי, כמה שזה היה לו טעים, כמה שהוא התגעגע.
הוא היה כל כך שמח, סיים את השקית במהירות, נכנס וקנה עוד חמש
שקיות גדולות של ביסלי. הוא ידע שלא יוכל להתגבר על היצר.
הוא נכשל אבל כבר לא היה אכפת לו. הביסלי היה חזק ממנו.
הוא נכנס הביתה, פתח לו עוד שקית של ביסלי וצפה בטלוויזיה.
זולל ושמח. הפרסומת שוב שודרה, כשלפתע, הבליח במוחו רעיון.
אבל לא סתם רעיון, רעיון פלאי. מחשבת גאון מבריקה. הוא לא הבין
איך לא חשב על זה קודם. זה יפתור את הכל. זה מושלם.
הוא התקשר מיד לסוכן שלו ואמר לו- "אלי, היי, תקשיב. אני צריך
שתשיג לי את הטלפון של ביסלי. 'אוסם' כן. זה דחוף. אל תשאל
שאלות פשוט תעשה את זה בשבילי טוב? תודה רבה".
לאחר שישה שבועות
"זה טוב, זה טוב, זה אוסם", שמע אביב את הקול שלו בוקע ממסך
הטלוויזיה. שוב שידרו את הפרסומת שלו לביסלי "אוסם". הוא חייך
כשהכניס לפה עוד ביסלי. על המיטה, מוקף בהרים של שקיות ביסלי
שחברת "אוסם" שלחה כמימוש התנאי שהציב להם אביב בחוזה.
התגשם לו חלום חייו. ביסלי ללא הגבלה, ללא איסור, לעד.
כבר לא צריך תירוצים, לא צריך לדאוג שהקריירה תתמוטט.
הוא יכול לאכול כמה ביסלי שהוא רוצה.
הוא שוב היה מאושר.
אך הפעם, באמת...
נכתב במסגרת הסדנה ה-55 
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.