מעולם לא עישנתי. טוב, אולי רק פעם אחת כשהייתי בת 14. אני
וחברותיי החלטנו שחייבים לנסות. ישבנו במעגל וכל אחת לקחה
נשיפה אחת מהסיגריה. זה היה הדבר הנורא ביותר שניסיתי בחיי.
תוך שניות התחלתי להשתעל ולהתעוות. מאז נשבעתי שאני לא נוגעת
במקלונים הלבנים האלה יותר.

משום שמעולם לא באמת עישנתי, השימוש במצית נראה לי נסתר. מעולם
לא הצלחתי להפעיל את המכשיר המסובך. האצבעות שלי תמיד נתקעו
בגלגלת והלהבה מעולם לא הייתה נדלקת. כמובן שבגלל המוגבלות שלי
בשימוש במצית, נראה לי מיותר להחזיק אחת.

זה התחילכשעברתי לת"א. גרתי בשכנות לאחד. הוא היה מתופף כמו
שכתוב בספר, קעקועים, שיער, אולסטאר משופשפות וכל שאר החבילה.


הוא היה עושה המון רעש עם התופים שלו והלהקה.זה היה מתחיל
בשעות הערב המאוחרות כשהוא היה מתעורר, אבל לא כעסתי על הרעש,
הם היו אפילו די טובים. כנראה הסיבה האמיתית שלא כעסתי היא
מפני שהוא די תפס את תשומת ליבי, במובן החיובי ניתן לומר.

בכל פעם שהוא היה עובר לידי רציתי להגיד לו "שלום" או "ערב
טוב" או "אחלה מוזיקה!" אבל מעולם לא היה לי אומץ לגשת ולדבר
איתו. תמיד רעדו לי הברכיים ונהיה לי יבש בפה והדבר היחיד
שבאמת רציתי לעשות זה להסתלק מקרבתו כמה שיותר מהר.

יום אחד כשחזרתי מהעבודה בפאב הוא ישב מחוץ לדירתו. עברתי שם
וניסיתי לחלוף כמה שיותר מהר על פניו, כדי שלא אצטרך להגיד
משהו שסביר להניח יביך אותי ויגרום לי לשנוא את עצמי במשך כל
החודש. אבל איך שהסתובבתי לכיוון הדלת שלי שמעתי את קולו.
"שלום לך!", אמר. הסתובבתי ולחשתי בגמגום קל עם חיוך נבוך:
"היי...". "מה קורה? את תמיד עוברת בלי להגיד שלום...אין לי
מחלות מדבקות את יודעת, או לפחות כאלה שאפשר להידבק מהם ע"י
דיבור..." , אמר וצחק. הבטתי בעיניים הכחולות שלו ובעגיל שנתלה
לו מעל הגבה הימנית והשבתי בלחץ, "לא, לא לא חשבתי שאתה מדבק,
כאילו, שיש לך משהו מדבק, וגם אם כן לא היה איכפת לי, זה בסדר
מבחינתי, כלומר אני מאוד מקווה בשבילך אין לך שום דבר מדבק אבל
אם כן אז..." "תירגעי! לא התכוונתי לזה בצורה רעה, סתם ניסיתי
להצחיק, יש לי חוש הומור קצת מוזר...הוא מצחיק רק אותי...",
קטע אותי ואמר. חייכתי והסתכלתי על ידיו המלאות קעקועים. " יש
לך אש?", שאל לפתע. הייתי משום מה מופתעת מן השאלה ולקח לי
מספר שניות עד שעניתי: "אההה...אש? לא נראה לי...לא...לא אין
לי...מצטערת...", אמרתי במבוכה וברחתי מהר אל תוך דירתי. הייתי
המומה מכך שהוא דיבר איתי ועוד יותר המומה מהתשובות העילגות
שהשבתי לו, הוא בוודאי חושב שאני עילגת או לפחות מטומטמת, האמת
שקיוותי שהוא יחשוב שאני מטומטמת ולא עילגת, עדיף להיות
מטומטמת, למטומטמות יש סיכוי יותר גבוה לתפוס בחור מאשר
לעילגות, כך חשבתי בזמן שדפקתי את ראשי בדלת, דבר שגם לא
הצטייר טוב מפאת הסיבה שהדלתות דקות והוא עדיין ישב במסדרון.

באותו ערב התקשרתי לחברתי ובכיתי לה על מר גורלי, ועל כיצד האל
יכל לברוא אותי כל כך מאותגרת חברתית. " אני אם כל הלוזריות
האפשריות ביקום!", הוספתי לבכות.  לפתע חברתי השתתקה מצידו
השני של הטלפון ואז לפתע התפרצה במפתיע "לכי עכשיו לחנות תקני
מצית! מהיום את מסתובבת עם מצית בתיק שלך!". בהתחלה ההארה
שהייתה לחברתי נראתה לי הזויה במקצת ואז היא הסבירה את עצמה:
"פעם הבאה שהוא ישאל אם יש לך אש, את תהיי מוכנה, תדליקי לו את
הסיגריה בנונשלנטיות וכך יישבר הקרח ותוכלי לדבר איתו והוא
יגלה איזו בחורה מקסימה שאת...". באותה השניה זה נראה לי רעיון
גאוני, וחברתי נראתה לי מינימום כמו אלברט איינשטיין שלי חיי
האהבה שלי. לאחר התייעצות אחרונה אודות מה עליי ללבוש בעת
יישום תוכנית שבירת הקרח שלי שד"א קיבלה את שם הקוד "תוכנית
ההתחברות", ניתקתי את השיחה והלכתי לישון את שנת היופי לפני
היום הגדול.

יום למחרת כשחזרתי מהעבודה עברתי דרך החנות וקניתי מצית קטנה
וכחולה עם ציורים של מלאכים עליה. כולי הייתי מוכנה ומזומנה
לקראתו, ברגע שהוא ישאל אותי שוב אני אוכל להושיט לו את המצית
המגניבה שלי ולפתח איתו שיחה, יחסים, חתונה... מה שיבוא קודם.
כשהגעתי לבניין הלכתי לאט מאוד במסדרון בתקווה שהוא יצא
מדירתו, עמדתי דקות ארוכות מול דלת הדירה שלי ובהיתי בדלת שלו.
לבסוף הוא חזר הביתה מאיפשהו, אך הוא אפילו לא נעצר לידי, רק
הרים גבה לכיווני ונכנס ישר לדירתו. נותרתי לעמוד שם עוד מספר
דקות מיואשת עד שלבסוף נכנסתי הביתה גם.

כל הלילה שכבתי במיטתי וחשבתי על תוכנית חדשה, איך אני יכולה
להכיר אותו, או לפחות לדבר איתו. וכך במשך כל השבוע ארבתי לו,
אני והמצית שלי, עברנו עשרות פעמים ביום במסדרון הבניין
וקיווינו, טוב, קיוויתי להיתקל בו.

יום חמישי זה תמיד יום טוב. הפאב מפוצץ באנשים לקראת סוף השבוע
וזה אומר שיש הרבה טיפים. עמדתי לי בעמדתי מאחורי הבר ליד
הכיסאות, ולפתע, בלי שציפיתי כלל ניגש אליי אחד מבין כל האנשים
ואמר: "היי שכנה, לא ידעתי שאת עובדת כאן..." לפני שנכנסתי
לתדהמה האופיינית שעוטפת אותי כשהוא בסביבה הספקתי לענות: "היי
גם לך, מה להביא לך?", שאלתי. "קרלסברג יהיה נחמד." , אמר.
הגשתי לו את הבירה וחייכתי. לפתע הוא פתח את פיו, הרהר לכמה
שניות ושאל "אין לך אש במקרה נכון?". הכנסתי את ידי לכיס
והרגשתי את המצית בפנים, הסתכלתי עליו לכמה רגעים, חייכתי
ואמרתי באדישות מפתיעה "לא, אני לא מעשנת."