נפרדתי כבר,
הרגשתי את עצמי עפה,
עפה הישר לתוך השמשה הקדמית.
כמו במרוץ לעבר המוות
השתתקתי מפחד,
ליבי כמעט והפסיק לפעום,
אחזתי ברגל אחי,
בידיעה שזה הדבר היחיד שיוכל להחזיק אותי,
צפיתי במד המהירות
והחזקתי את עצמי מלא להתעלף.
היה לו פרצוף של מטורף,
פחדתי להגיב שמא ישתגע
ויתחיל לנסוע יותר ויותר מהר
אחוזת אימה,
נפרדתי מהעולם,
צפיתי תאונה,
אני הייתי מוכת הלם
מכוסה דם שרף אדום,
עיניי מעורפלות בערפל אפור
וזיעה קרה ומלוחה נוטפת,
שנייה לפני שליבי הפסיק לפעום.
ראיתי אותך, אותך, אהובי,
ביקשתי שלא תהיה עצוב מדיי,
שתזכור שאתה המחשבה האחרונה שלי,
שחזרתי בחולניות
כל שנייה שלי איתך,
מההתחלה.
את רגעי האושר שעמדו להסתיים
את הפרח...
אוי הפרח הדוקר,
חשבתי שאקטף כמוהו
ואצטרף לערימה של פרחים שנקטפו טרם עת.
ובכל רמזור
נשמתי לרווחה...
החזרתי פעימה אבודה,
ספק ראשונה, ספק אחרונה.
ילדה, שעוד לא הגיעה זמנה,
נפרדת מעולם ענק,
נפרדת ממך
בגלל מטורף,
בשתיקה
שלוותה במבטים,
מוצפים באימה,
במשחק שדים
שמי שמפסיד בו,
סופו להיקטף
לערימה של

גשם שחור,
מלא בפרפרים לבנים.


21.5.2005