פשוטה על ספה מרופטת
פשוקת איברים...
בוהה בתקרה מתפוררת,
פיסה מתקלפת
ונשאבת
אל כל הלבן הדהוי הזה...
אל הלברינת הסבוך של חיי.

וכל הלבן הזה
כגלגל ניוטון
המתגלגל לשומקום...
בליל צבעים
המשתרגים זה בזה
בשיגעון הזוי

כוס בדולח מוטחת בקיר.
רסיסי הזכוכית
מתנפצים בשלל צבעי פסטל
כקרניים הפוצחות מנסרה קריסטלית,
כסכין בלב פועם

הקיום נתחב
כחילזון בבוץ טחוב
איטי, רירי,
ברטיבות, ברקיבות

ואני...
שלוה,
רפה
פסה
התודעה
אין עוד
משמעות
לשאלות
אין יותר
חשיבות
לתשובות...

העכבר ניצח.

חידלון.