כל היום חשבתי עליה.
ניסיתי להתקשר אבל כמובן שהיא לא ענתה, אז השארתי הודעה. למרות
שידעתי שזה חסר תכלית, פשוט רציתי שתשמע קצת את הקול שלי.
חזרתי הבייתה וחשבתי עליה כל הדרך, תהיתי איפה היא עכשיו ואם
כבר הגיעה.

נכנסתי הבייתה והבטתי במבט חד וחוקר בחדר. בנסיון אחרון חסר
תקווה השמעתי קול נואש ומלא תקווה. ציפיתי שתגיב- הייתי
אופטימית.
את השעות שלאחר מכן ביליתי בנסיונות פתטים להעסיק את עצמי
בדברים חסרי ערך.
הגיע לילה וידעתי שאני צריכה לתת לעצמי להרדם, אבל לא יכלתי.
נכנסתי למיטה ופקחתי את עייני כל כך חזק כדי שלא אתן לעצמי
להכנע לגופי.
הייתי חייבת לראות אותה.
אחרי כמה שעות ראיתי אורות של מכונית משתקפים דרך החלון שלי,
קפצתי מהמיטה והבטתי למטה- אל הרחוב החשוך ושם המכונית שלה
עצרה.
קפצתי למיטה בחזרה עוטפת גופי בשמיכה במין שלווה שעטפה אותי,
ולא הצלחתי למחוק את החיוך שהתגנב לי לפנים.

עייני כבר כמעט נעצמו אבל בכוונה השארתי אותן פתוחות חזק חזק
כדי שתראה אותי טוב בעיינים, את זה אני לא אפספס.
היא עולה במדרגות וגופי מתרגש ממדרגה למדרגה עד למדרגה האחרונה
בה החיוך שהיה מרוח לי על הפנים התפרס כעת על שטח נרחב
במיוחד.
היא הגיעה למסדרון והמשיכה ללכת עד לחדר שלה בהתעלמות מוחלטת
ממני, פרץ של אכזבה בער בי והחלטתי שלא אוותר. אז קראתי לה
בקול שקט שלא האמנתי שפרץ מתוכי. בהתחלה היא לא שמעה או לפחות
כך התנהגה אז קראתי לה עוד פעם כדי שתשמע אותי- את זה אני לא
הולכת לפספס.

היא הסתובבה ומבטה נתפס בעייני חיוך אולי קצת מאולץ נפרס על
פניה, היי מתוקה את עוד לא ישנה? היא שאלה אותי בקול עייף
ומיוסר, לא הצלחתי להרדם עניתי לה.
בגללך רציתי להוסיף אבל וויתרתי על כך בסופו של דבר.
היא התקרבה אליי ושאלה אותי איך היה היום שלי, היא לא באמת
רצתה לדעת אז החלטתי לגאול אותה מיסורייה ולענות לה תשובה
סתמית- כרגיל. התגעגעתי רציתי להוסיף אבל החלטתי לוותר בסופו
של דבר.

ביקשתי ממנה חיבוק כדי להרגיש אותה ולהנות מנוכחותה, היא חיבקה
אותי. עד שכמעט ונחנקתי ושם הייתי חייבת להוסיף. את מסריחה
מסיגריות אמרתי לה בקול רגוע בעודנו כרוכות זו בזו.
היא ניתקה עצמה ממני במהירות והלכה בצעדים מהירים חזרה, הרגשתי
את הזעם והכאב המתפרץ בעודה הולכת בצעדים קטנים ומהירים. תודה
היא אמרה לי בעודה הולכת ואני נשארתי כרוכה אחריה מדברת אליה
אבל היא לא עונה.

אוף אני לא מאמינה שפספתי את זה אחרי הכל.