הוא התגייס כבן גרעין ונשר מן הקרבי צעיר ממני בשנה וכמה
חודשים, הוא קרא לעצמו אמיר.
גרנו באוהלים סמוכים אבל טיב היחסים שלנו הסתכמו עד לנקודה
מסוימת בכך שבכרנו זה את פניו של השני. אני מניח שהדברים האלה
קורים מעצמם כשאתה הכי פחות מצפה להם, פשוט נפגשנו במקרה,
שלושתנו, טובה, אמיר ואני. משהו החל להתרחש. כימייה? ככל
שלמדתי להכיר אותו הצטייר אמיר כטיפוס משונה. במהלך חיי כבר
הזדמן לי לפגוש, להכיר ולהיתקל במספר של טיפוסים משונים. אבל
בן אדם כמוהו טרם נקרא לדרכי.
ללא ספק אינטלקטואל, יכול לספר סיפור שלם רק בתנועת יד ולך
תבין. אמיר היה מבורך במשהו מולד שגרם לי להתעוררות כלשהי, מעל
ראשו ריחפה לה בקלילות הילה, כמו עיגול מעל ראשו של מלאך,
שהעידה על הכוח שניחן בו. אני מאמין שכל מי שראה אותו חשב:
"הממ.. הוא בן אדם מיוחד במינו." היות שכך נדהמתי שבחר דווקא
בי להיות חברו הקרוב. אולי הסיבה שנעלמה מעניי הייתה בעצם
פשוטה מאד. אמיר חיבב אותי דווקא משום שלא הפגנתי כלפיו הערצה
או תשומת לב מיוחדת, היה לי עניין בחלקים המשונים כל כך שלו
כבן אדם, בצד המורכב שבו ואולי משום שהרגיש הזדהות ממה שהקרנתי
מעצמי כלפי הדברים בעולמי.
אמיר היה בן אדם מורכב ממאפיינים קיצוניים מאד, מלא סתירות.
לפעמים היה כל כך עדין עד שאפילו אני התרגשתי אבל בה בעת בתוכו
הוא היה רע להפחיד. הוא ניחן בתכונות רוחניות הנעלות ביותר
במידה מפתיע ובה בעת וולגרי להחריד. בעודו מוביל אחרים
באופטימיות והתמדה קדימה, היה לבו מתפלש בבדידות בקרקעיתה של
ביצת הייאוש. אני חשתי בברור בסתירות הללו שבתוכו כבר מן הרגע
הראשון ומבין ממה הוא מסתתר.
האדם הזה חי כשהוא נושא את הגהנום הפרטי שלו איתו. חיבבתי
אותו! מתכונותיו הטובות בלט במיוחד היושר שלו, הוא מעולם לא
שיקר, והודה בלי קושי בכל חולשה או שגיאה שלו, לא הסתיר דברים
שיכולים להתפרש לרעתו. ביחס אלי הוא תמיד, בלא שינוי, במלוא
תשומת לב ואף טרח למעני בעניינים שונים. אני לא מבין למה אבל
למרות זאת מעולם לא התמסרתי לו בכל ליבי ובמובן זה יחסיי עימו
שונה לגמרי מטיב יחסיי עם טובה. לפעמים הרגשתי שאני נבלע
בכישרונו של אמיר, פולט משהו בעידודו שלו וטובה היית מגיבה על
דבריי בעניין ובצחוק ממש כמו על דבריו. לא הבנתי איך הצטיירתי
כטיפוס מושך בענייהם.