הוא האיץ את הג'יפ בנסיעה פראית בדרך העפר. האבק עטף את פרצופו
והוא חש מין עונג עילאי של חיבור לאדמה.
כל סיבוב גרם לו קורת רוח רבה מן האדרנלין שזרם לו בדם, הרי כל
החיים היה מחובר לאדמה הזו, מילדותו בבית הילדים שם במפרץ
חיפה, בטיולים עם המטפלות ביער של הקיבוץ, דרך בגרות בין שדות
השלחין שכל כך אהב, אהבה ראשונה באסם גרגרי הכותנה שם על הר
גרגרי השלג הלבנים עם הילדה הכי יפה בקיבוץ.
ואז כמו כולם הלך לצבא, שם בין הרצון לכומתה האדומה לקורס הטיס
והסיירת בה שירת האח הגדול דני, הוא ישב על הגדר בבסיס הקליטה
וחשב לאן?
ואז כמה טבעי היה, הלך לים, לאנשי הדממה, והרי חינכו אותו לתת
ולא לקחת, המפא"יניקים הנצחיים שלא ידעו פשרות מהן!
ביחידה הוא היה מין עוף מוזר של איש אדמה מתחת למים, ואף פעם
לא הבין את המצב בו הוא לא על האדמה שכל כך אהב.
הג'יפ קרטע על אבנים גדולות. הוא היה בדרך להגיד שלום לאחד מן
העטלפים ששחו עמו בים שנים רבות. העטלף הזה שהיה קשור אל פרק
ידו בחוט הנצחי מתחת למים נטש אותו, ועכשיו הוא בא להגיד שלום
כמו שרק חברים למצולות יודעים לומר. הוא בדק את שקית הניילון
שהייתה זרוקה על הכסא שלידו, האיץ בג'יפ המקרטע, העביר את ידו
בשערו וחשב: הרי כמעט כולם כבר אינם, ואני נוסע לטקס הפרידה
לבד?
מרחוק ראה את העצים שלבלבו בינות לאבנים שם שכבו החברים שהלכו
ולא שבו. הוא החנה את הג'יפ ברחבת הכורכר, ירד לאיטו מן הג'יפ,
ישר את משקפי השמש, ניגב את העיניים מן האבק וחש כיצד הרקות
שלו נרגעות לאט לאט מן המרוץ על האבנים. זוג שיצא מהחורשה נענע
בראשם לשלום כמו ידעו מיהו. הוא נכנס לחורשה, שם טמון חברו
לעולם הדממה. הזוג הפנה את מבטו לאחור והיא אמרה לו: אתה רואה,
האיש מן הבקעה הגיע, זה האיש של מלכות הדממה, ועכשיו הוא הגיע
לומר שלום, וניגבה דמעה גדולה.
ואז, כמו ירד מעולם אחר, כרע האיש אל מול האבן, הוציא מן השקית
בקבוק של שיבס משובח, כומתה ודיסקית, הניח על המצבה את הדברים,
הרים חופן של אדמה, קירב לאפו, הריח ואז ניגב דמעה גדולה שירדה
ללחיו. הסתובב והלך, כמו אמר לאדמה: הייתי אמרתי והלכתי.