ילדה יפה, שלא יודעת שהיא יפה, מתיישבת לבדה מול הים, בחושך,
כשרק רחש הגלים נשמע לו באויר.
חושבת לעצמה מחשבות, אך אם תשאלו אותה, תאמר על כלום.
ולמה עצוב פתאום?
ולאן נעלם לו החיוך שרבים אומרים שהוא יפה?
שרה לעצמה שירים, כדי לא לחשוב עליו יותר מידי.
ופתאום בנאדם לא מוכר מתקרב לעברי, מתיישב ומתחילים לדבר,
מסתבר שהוא מניו יורק, בנאדם נחמד, רוצה לבד, ממציאה תירוץ
והולכת...
תמיד נפגשנו בלילות של ירח מלא, כשאין שום דבר מסביב.
ועכשיו לבד, ומחשבות הבדידות ממלאות אותי, נזכרת בדברים
הטובים, ומתחילה להתגעגע...
אבל מהר מאוד מרגיעה את עצמי שזה נגמר, צריך לשכוח, ושוכחת...
מתחילה לרוץ לאורך החוף כשהשימלה מתנופפת לה ברוח הקרירה ושערי
מתפרע, מתעייפת ונשכבת על החול, אמרתי לעצמי אחרי מה שקרה,
שאני חזקה, אם אני רוצה לשכוח, אז אשכח, וכאילו לא ארגיש יותר
את הרגש הנורא הזה, את האשמה.
אבל כשמסתכלת בעיניו הטובות, מחייכות אליי חיוך אוהב, ורוצה כל
כך לאהוב בחזרה אבל לא יכולה,
כי יודעת שמה שעשיתי אסור ונורא.
את זונה, זה מה שאת, חתיכת זונה!
איך יכולת תגידי לי?
צועקת לעצמי, תופסת את פרצופי בידיי ומתחילה לסרוט לאט לאט,
ציפורניי חודרות להן ומשאירות סימן ארוך של כאב.
דמעות צורבות יורדות להן מתגלגלות למטה, ומשאירות אחריהן שביל
ארוך של צער.
תמיד ידעתי איך להרוס דברים טובים, ועשיתי זאת גם הפעם.
כי סוף סוף ניתנה לי המתנה שרציתי בה כל כך עד כאב,
אהבה, ויודעת להרוס אותה עם רגע של חולשה, עם מישהו אחר, משלה
את עצמי את ילדה גדולה, זה לא נורא, מנגבת את הדמעות, קמה
וחוזרת אליו, לתמים הזה, שחשב שהוא מצא לו את אהבתו החדשה,
שבכלל לא שמרה לו אמונים.
מתקרבת אליו, וממשיכה עם השקר הזה...
ושוב נרדמים מחובקים.