יש לי בועה של תקווה ובועה של הלוואי ובועה של אולי.
הבועה של התקווה היא בועה של "אני מקווה שהוא אוהב אותי",
הבועה של ההלוואי היא בועה של "הלוואי שהוא אוהב אותי",
והבועה של האולי היא בועה של "אולי הוא אוהב אותי".
כל בועה קטנה כזאת נמצאת בראש שלי וכל פעם אחת אחרת משתלטת
עליי. כש"הוא" מדבר איתי זה בועה של תקווה, כשהוא לא זה בועה
של הלוואי וכשהוא רוצה לדעת איפה אני, למשל, זה בועה של אולי.
זה לא בועות סבון, אל תבינו לא נכון, זה בועות קטנות כאלה של
מחשבות. בעצם, יכולתי לקרוא להן גם קוביות או ריבועים או
משולשים או אפילו פיצות אבל הכי התאים בועות, כי זה כאילו שאני
חיה בבועה, ש"הוא" ורק "הוא" יכול לנפץ. "הוא" שולט בי, באמת
שולט בי.
והוא אפילו לא מודע לזה. לא משנה מה הוא יבקש, אני ארוץ ואחפש
את זה. ואם הוא ירצה משהו אחר במקום, אני ארוץ ואחפש את זה
שוב.
אני מוכנה לתת לו הכל. שלא תבינו לא נכון, יש לי ערכים ולעולם
לא אתן לו "הכל", הוא לא יכול לקבל "הכל", הוא יכול לקבל את
הרוב.
מסתבר שאפילו את זה הוא לא רוצה. הוא רוצה רק "קצת", קצת של
דיבורים. לא הקצת של נשיקות או הקצת של חיבוקים, הוא רוצה קצת
של "היי, מה נשמע?" יש רק בחינה אחת בה אני רוצה קצת - "קצת
יותר". נשמע טיפשי, נכון? לא אכפת לי, ככה זה כשאוהבים.
אני בכלל לא מפחדת להיות טיפשית או מצחיקה או מגוחכת לידו, כי
כולנו ככה לפעמים ואני רוצה שהוא יכיר אותי באמת, ואז אולי הוא
ירצה אותי. אני הייתי רוצה אותי. כן, בטח.
הוא אמר לי שהוא סתם מכוער ומסכן ושהוא לא מבין מה אני מוצאת
בו, אבל שזה כואב לו שהוא פוגע בי. מה אני אעשה, אמרתי לו שזה
לא אשמתו בכלל שאני רוצה אותו, ושהוא לא מכוער [הוא באמת לא
מכוער...] ושהוא לא מסכן בשום מובן של המילה. כן, בטח.

"ואני מצטער, אבל אני פשוט לא רוצה קשר עכשיו."

יופי. עכשיו יש לי שלוש בועות, תקווה אולי והלוואי.
עכשיו יש לי שלוש בועות קטנות, שלוש בועות מנופצות.