הוא הלך לבדו, כמו כל אדם שהלך באותו רחוב, באותה עיר, בכל
מקום.
רק לפני רגע הוא היה האדם המאושר ביותר בעולם, היה לו הכל, כל
מה שהיה צריך, כל מה שאי פעם רצה. היה לו אושר, הצלחה, מזל,
טוב לב, אכפתיות, התחשבות.
הוא היה יפה, עורו הלבן הבזיק תחת קרני השמש של האביב המושלם,
שערו האדמוני הזורח היה בוהק בכל האזור והיה נדמה כי יכול
להאיר כל חלל רק באמצעות החיוך שלו, באמצעות הנוכחות שלו.
אנשים הסתכלו עליו, שמחו איתו, כעסו עליו ולפעמים פשוט לא שמו
לב אליו, אבל לא היה אכפת לו, שום דבר מזה לא עניין אותו, הוא
היה חופשי ומאושר.
הוא ידע שהיא שם, יושבת, עומדת או שוכבת, אבל תמיד חושבת עליו,
תמיד מרגישה אותו, תמיד רוצה להיות איתו, ידיה תמיד היו פתוחות
בשבילו, 24 שעות ביממה, כל דקה, כל שנייה.
לא היה אכפת לו מכלום, הוא היה מאושר.

ועכשיו, הוא הולך ברחוב, אבל האם זה הוא? הוא לא מכיר את עצמו
בכלל, זה אדם אחר, אדם אפור. ראשו ירוד והוא מסתכל על הנעליים
הבלויות שלו שדורשות צחצוח. הוא נגע בפניו, הבין שהוא צריך
גילוח ואולי הוא גם שכח לשים את הבושם ההוא, ההוא שאהב כל כך,
ההוא שהיא היתה מזהה מקילומטרים והיתה מרגישה שיגיע כל רגע,
שביקשה שיגיע, שאמרה כי חיכתה כבר יותר מדי זמן, שמתגעגעת
וחושבת שהזמן שהיו לחוד משאיר פצעים על גבי נשמתה המתחננת
שיחזור אליה.
הוא רואה שהג'ינס שלו בלוי, ואולי אפילו מתפרק, ובכלל שההליכה
אינה קלילה עליו כמו שהיתה קודם. לרגע הוא מרגיש צורך עז
לעצור, לנשום עמוק ולחזור אחורה, לתקופה ההיא. הוא מסתכל אחורה
וכל מה שהוא יכול להרגיש הוא יום חם יתר על המידה, שכולם
מסריחים ומזיעים כמו חזירי בר. הוא סוגר את עיניו:
"אולי זה רק חלום - חלום בלהות, עוד מעט אני אתעורר והעולם
יזרח שוב".
הוא פותח את עיניו אך מרגיש איך הדמעות מתחילות לזלוג על
לחייו. הוא מוחה אותן בגב ידו ומרגיש את השבילים הרטובים
שנשארים על הפנים.
הוא הלך ברחוב, הוא היה לבד, היה לו קר. הוא אינו מרגיש שום
דבר, רק את החור שנפער לו באמצע החזה, הוא מרגיש את משב הרוח
המכה בו בחזה, אך לא, זוהי לא רוח אביבית נעימה המחממת כל עצם
בגופו - זוהי רוח פרצים אשר מקפיאה כל איבר בגופו המצומק,
השפוף.
הוא מניח את ידו על החזה, אולי כדי לנסות לכסות את עצמו ולהגן
מפני הבריזה הזאת, אך כל זאת לשווא, הוא מרגיש שוב פעם את
הסכרים נפרצים ועיניו מתערפלות שוב, אך הפעם הוא לא עוצר שום
דבר, הוא רוצה להוציא את זה החוצה, את הכל החוצה! הוא רוצה
להבריח את הדבר הזה שנכנס בו ואכל אותו מבפנים. הדבר הזה ששכב
וחימם אותו מבפנים, ולאט לאט גדל והתעצם, ניזון ממחשבות
טהורות, הערצה געגועים, התחשבות ורצון טוב. בולע את כל הדברים
בכמויות אדירות. ככל שהתעצם, ככל שגדל שטחו, כך חימם אותו יותר
מבפנים, יותר נתן לדעת על קיומו.
ואז פתאום, ללא שום אזהרה מוקדמת, הוא פשוט התפרץ מגופו,
והשאיר חור ענק, מדמם, במהירות מדהימה. הוא ניסה לתפוס את החיה
הזאת לפני שברחה ולהכניס אותה חזרה, לסתום את החור הנורא הזה
שנפער בו אך כל זה לשווא. היא ברחה, עזבה אותו, השאירה חור
ענק, מערה ענקית נטושה אשר שורפת מבפנים, ולא נותנת לשכוח
מהחום הזה שפעם קינן במקום ההוא, היא ניסתה להגיד לו שזה
יעבור, שדברים כאלה קורים או שפשוט היא לא יכולה להיות שם
יותר, אך כל זה היה לשווא, הרוח כבר התחילה להקפיא את הכל
מבפנים.
הוא עוצר, מתכופף, ומחזיר לעצמו את הנשימה. הוא מסתכל מסביב,
העולם נראה אפור, קר, גשום. הוא מוריד את הראש שוב, ומתחיל
להתפלל. למה? אף אחד לא יודע, אפילו לא הוא עצמו, הוא אפילו לא
יודע איך, הוא אף פעם לא האמין בשום דבר שישמע את תפילותיו, אף
פעם לא חשב על משהו שמשפיע על החיים יותר ממנו.


הוא מדמם, וימשיך לדמם עוד זמן רב בדם הבלתי נראה הזה. הוא
ימשיך לאבד דם, עד שאולי הפצע יגליד, אחרי שנים רבות, או אולי
לעולם לא, והחור ימשיך להעביר דרכו את הסערה הזאת, שתקפיא כל
דבר בדרכה. את זה אף אחד לא יודע, אפילו לא הוא עצמו.

ובדיוק כמו שאף אחד לא יודע איך פועל הנשק הזה, הנשק הזה שנקרא
אהבה.

"הם הורגים אותם עם אהבתם, וככה זה קורה בכל העולם, כל יום."