בחלומי הראשון ראיתי עיר גדולה בלב המדבר. עמדתי על גבעה,
משקיף למטה אל העיר. באויר עמד ריח מוזר שנדמה היה שניבא את
אותותיה של הטרגדיה שעתידה להתרחש, ואובך - ענן סמיך של אובך.
עם הישמע קול היריה הראשונה, התעוררה בי ידיעה נשכחת שהיתה מנת
חלקם של כל פוקדי העיר. המילים נשמעו בראשי כאילו בקעו בו
זמנית מתוך אלפי הרמקולים שהיו מפוזרים בכל פינה, קולו
הרדיופוני של הקריין הכריז בבטחון שיתבצעו מפעם לפעם ניסויים
במערכת האבטחה העתידנית המותקנת בעיר, והדרך שלנו - התושבים -
להבחין בין ניסוי שכזה להפעלת אמת היא בסדרה של שלושה הבזקים
שיפלטו מהטילים לאחר שיגורם בעת ההפעלה הנסיונית.
בשלב זה ידעתי שזהו חלום, עוד ידעתי שהייתי בנקודה המדוייקת
הזו בזמן לפני כן, הרגשתי שאני נמצא בעומקו של מסך קולנוע
ברגעי השיא של סרט אימה אך לא כשחקן אלא כצופה, מנוטרל מהיכולת
להשפיע על מהלך הדברים או להפגע מהם, ובתוך כל זה ציפיתי
שיופיע גיבור כריזמטי, שלו, שבניגוד אלי יש לו את הכח לשנות
ואולי אף למנוע את מה שעומד להתרחש.
ברגע היריה הראשונה ציפיתי בחרדה לסדרת ההבזקים שלא הגיעה.
העולם, כך ידעתי, לא ישוב לעולם להיות כפי שהיה.
הטילים הוטחו אל האדמה בקול נפץ אדיר כשהם משחררים כדורים
ענקיים של אש לתוך הרקיע. לא ראיתי עשן. באופן שלא היה ברור
לי, גם לא ראיתי איש.
בצעד אחד, כאילו בריחוף, ירדתי אל העיר שנראתה שוממה כתמיד,
שורות של חיילים התחילו להתקדם דרך הרחובות כשהם נושאים נשק
שלא נראה כאילו נועד להגן על צורת חיים כלשהי.
מבטי הופנה לפתע לעבר גשר בטון. צבעו האפור והמת כוסה באבק
צהוב, תחתית הגשר היתה חסומה בתריס ברזל שיצר כלוב אטום. שורות
של חיילים המשיכו להתקדם.
כבל ברזל נמתח מהתריס אל עבר החיילים. הבנתי שמשהו נורא עומד
להתרחש. הכבל נמתח והתריס נתלש ממקומו ונמוג בתוך האבק הסמיך,
מאחוריו התגלה ילד כבן שמונה בעל מראה אפגני ועינים בהירות
ומפוכחות כמו שלא ראיתי מימי. מבטו לא היה מופתע או מודאג,
ויאוש אדיש ניבט מפניו.
כשראה את החיילים המתקרבים שלח בקור רוח יד לכיסו, והוציא משם
אקדח בגודל רגיל, שלמרבה הפתעתי נראה שהילד מורגל בשימוש בו.
מבטו המתיק סוד, כשקירב את האקדח לרקתו קרץ אלי.
כשהאקדח צמוד לרקתו הימנית, הפנה את מבטו לשמאל כאילו כדי לסמן
את מעוף הכדור דרך מוחו ולעבר קיר הבטון בתחתית הגשר. הזמן
נמתח ללא גבול. ראיתי את אצבעו לוחצת על ההדק, שמעתי את היריה,
ברגלי הרגשתי את הזעזוע כשגופו נחבט ברצפה ועיניו הגדולות
והבהירות עדיין פתוחות.
על ראש עמוד החשמל הענקי מאחורי, ישב גבר לבן בעל מראה אמריקאי
בשנות החמישים לחייו, לגופו לבש רק ג'ינס עם חגורת עור בלויה
בצבע חום, שערו הג'ינג'י היה אסוף בקוקו, כרסו המלאה נראתה
בבירור וזיפי הזקן שכיסו את פניו התמזגו עם הרקע הדהוי של
המדבר שסביבו.
כמוני, גם הוא נכח במחזה שהתרחש מתחת לגשר, הוא נראה כאילו הוא
מנסה להתחזות לציפור, ביודעו שדבר לא יציל אותו מידי החיילים
שמבקשים את נפשו. גם מבטו של האיש אמר יאוש ואדישות.
החיילים פתחו באש לעברו, ניצוצות ניתזו מכבלי החשמל ועפו לכל
עבר. הגבר הוסיף לשבת שם ולמרות שהיה חי ולא נפגע, נדמה היה לי
שנשמתו כבר עזבה את הגוף, ובעצם הוא מת מזמן, וכל שנותר לו כדי
להפרד מהעולם הזה, הוא לחשוף בפני את המחזה המזעזע.
לפתע קרס עמוד החשמל ברעש נורא, ניצוצות עדיין נראו בכל מקום,
הגבר שרק רגע לפני כן ישב אדיש בראש העמוד, הושלך אל האויר,
וכאילו האריך את מעופו, מחכה שההמולה תפסק.
עברו כמה דקות ארוכות, אך לבסוף הוא נפל אל כבלי החשמל שהוסיפו
להיות מתוחים בין העמוד שקרס לבין אלו שנשארו לעמוד. לאחר
שפסקו הניצוצות והתפזר האבק, ראיתי אותו שוכב שם, שלושה כבלי
חשמל עוברים דרך גופו לאורכו, ולא ראיתי פצע או דם, גופו כאילו
התמזג עם הכבלים.
הוא הפנה את מבטו אלי כאילו כדי להזכיר לי שחלומי היה שלושה
הבזקים, אולי היה זה ניסוי אחרי הכל.
החיילים הוסיפו לסרוק את העיר, אך לא מצאו דבר.