והנה התאריך מתקרב...
בכל שנה אותו דבר... עולים לבית שלך... הזכרונות צפים... אני
מדמיינת אותך יושבת לך שם בספה... ורק מחכה לשאלה הקבועה "איך
בבית-ספר?"... המשפחה באה... נזכרים באנשים שלא ראינו שנים, כי
מאז שהלכת, אין לנו באמת משפחה... הולכים לבית קברות... הקבר
שנראה כאילו רק חיכה לנו... משנה לשנה מספר האנשים שבוכים ליד
הקבר שלך פוחת... משנה לשנה מספר האנשים שבאים לבקר אותך בקבר
פוחת... ות'אמת, זה לא נראה כאילו למישהו אכפת...
"החיים ממשיכים" כולם אומרים... ואני מסתכלת על כולם... באים
פעם בשנה לקבר, משחקים אותה עצובים לכמה דקות, וחוזרים לחיים
שלהם, בית, משפחה, ילדים, מסיבות. ואת, איך את לא
נעלבת?מהאנשים שהם המשפחה שלך... מתנהגים כאילו כלום לא קרה...
כאילו את עדיין חיה... איך את לא כועסת עליהם...
כנראה שכעסת ונעלבת מספיק כשהיית בחיים... ואולי עכשיו זה הזמן
שלך להירגע... והזמן של כולם לעשות מה שבא להם...
אני רק יודעת שאני לא כמוהם, באמת שלא... אני חושבת עליך יום
ולילה... אני גם לפעמים בוכה, כי אני יודעת שאין לי למי ללכת
כשאני רוצה לברוח מהכל, כמו שתמיד עשיתי כשהיית בחיים... קשה
לי בלעדייך, אני לא אשקר, אבל התבגרתי, והמוות הוא חלק
מהחיים... אני רק מקווה שאת זוכרת שאני לא כמו כולם... שאני
באמת לא אשכח אותך בחיים...



מוקדש לסבתא ז"ל.