הרחוב היה קר. אמנם לא קור שהצריך מעיל פרווה, אבל קר. ובודד.
עיר רפאים, כך לפחות נדמה, להוציא שני חתולי רחוב בעלי עיני
ברקת אשר חקרו את תוכנו של פח האשפה של הדיירים החדשים ברחוב.
"מכוער..." הוא אמר לעצמו. זאת בדרך כלל הייתה תגובתו למראה
עמוד הבטון המאיים התקוע ברחבת הכניסה לבית שבסוף הרחוב.
הדשא על אי התנועה המשתרע בין שני הכיכרות, שלמעשה היה מיותר
למדי בהתחשב בכמות המכוניות המזערית שעוברת במשך היום בכביש,
היה רטוב מהגשם העדין שירד כשעה קודם. אם לא היה מתהלך הוא
בנעליו, ודאי היה חושב גם שהדשא נעים למגע.
הנדנדה השבורה העצימה את תחושת השממה, ורק קולות שבקעו מדי פעם
ממכשיר טלוויזיה זה או אחר החזירו אותו למציאות העגומה שאליה
התעורר בכל יום. מציאות בה הרגעים הכי יפים הם הרגעים בהם הוא
מדמיין מציאות אחרת.
הפלאפון היה כלוא בכיס הצמוד של הג'ינס, ביחד עם עוד עטיפה של
חטיף שוקולד שאותו גנב מהקיוסק במרכז היישוב. למען האמת, קצת
קשה להגדיר מקום מסוים כמרכז ביישוב חסר אוריינטציה לחלוטין
כמו זה שמדי לילה היה מסתובב הוא ברחובותיו. אצבעותיו פתחו
וסגרו את תפס הסוללה, מבלי לנתקה.

המספר היה שמור בזיכרון המכשיר, יחד עם עוד עשרות המספרים
האחרים, מתוכם יכול היה לספור על יד אחת את אלה שלהם באמת היה
זקוק. הוא הוציא אותו באיטיות, תוך כדי כך גורר ומפיל את עטיפת
השוקולד על הספסל עליו התיישב.
תוהה הוא מה היא עושה.
"ודאי סתם אפריע לה עכשיו", אמר לעצמו בנסיון לתרץ את התנגדות
מוחו ללבו.

הוא לא ידע את השעה, לא רצה לדעת. אור הירח פילח את דרכו
והבהיר את שמיכת העננים שכיסתה את הכוכבים. הוא שמע במוחו את
קולה. ניסה להתרכז בו, אך נביחת הכלב מהבית ממול הסיחה את
דעתו. המחשבה עליה שיגעה אותו.
ריכוז וקשב לנושאים אחרים בשגרת חייו לא היו בהישג ידו באותה
תקופה. הוא דמיין אותה.
כל אחד מחושיו השתתף בחוויה של להרגיש אותה כל כך קרוב, אבל
לדעת שהיא כל כך רחוקה. עדיין.
זה התיש אותו. הוא לא יכל לעמוד בכך לאורך זמן.
לבו כמה אליה. הוא חלם את קולה, נמס בקרבו אל מול חיוכה. רוחו
הייתה נופלת בעודה עצובה.
השתוקק למגעה.
היא לא ידעה. עדיין.

בתוך תוכו קיווה שתנחש, שתבוא אליו, שתתוודה אליו, אבל מקשי
הפלאפון נותרו נעולים, ואיתם כל תקווה... לו רק היה לו האומץ
להתקדם לכיוונה... אך בכל פעם שעמדה בפניו ההזדמנות, הוא קפא,
נתן לה לחלוף, ציפה בכליון עיניים לבאה שתבוא. רק בשביל לתת לה
לחמוק ללא מאמץ מבין אצבעותיו.
אותן אצבעות שמדי לילה, בעודו שוכב בלי נוע במיטתו החמימה, היה
מדמיין סורקות את שערה הכהה, מטיילות על עורפה.
לבו קפץ.
"אתה ער?" צג הפלאפון הציג. "לא בשבילך", הוא מלמל. כיבה את
המכשיר, ונרדם.


הקול המונוטוני הודיע לה בפעם השלישית שהמנוי אותו מנסה היא
להשיג אינו זמין.
היא ידעה שהוא שם. הוא אמר לה. היא הרגישה.
היא ניתקה, ויצאה החוצה.

הרחוב היה קר, קר בצורה שגם לו לבשה מעיל פרווה, הייתה קופאת
עד לשד עצמותיה. קר, ובודד.