סידרתי במטבח מטעמים על המגש. מהסלון נשמעו קולות רועמים שהיו
מוכרים. אספתי את המגש לידיי ושמתי את פעמיי אל מקור הרעש.
מבטי היה תקוע בדברים המתוקים שהיו מסודרים לפי גודל וצבע.
הקולות הלכו וגברו ככל שהתקרבתי צעד אחר צעד לסלון. הרמתי את
מבטי, והנה במצמוץ אחד בעפעפיי התמונה התפצלה לשניים כסכין
החותכת את מימי האישונים לשני אגמים.
בצד אחד התמונה חדה, ובשנייה תמונה דהויה. על השתקפות האגמים
הקפואים הסצנה אותה סצנה, מסיבת יום הולדת שמונה. השחקנים
הראשיים שונים, אך הקהל ללא שינוי, מעודד ושואג, ניביו חשופים
ואגרופיו מופנים.
בתמונה הדהויה אני מופיעה בעירום כביום היוולדי ואגלי זיעה
נוזלים ממני לאחר שסבתי הוציאה אותי מהמקלחת החמה למסיבה. מולי
כאילו היה זה אתמול. כאן בסלון סבתי וסבי עומדת בת חבריה של
הוריי, לגופה מגבת בלבד. סרקתי את גופה הנוטף שהציץ מבעד למגבת
הקטנה ומבטי נתקע בשפתותיה התחתונות שטפטפו כפרי בשל. הרמתי את
עיניי אל שפתיה העליונות והאדומות שנראו כתותי-בר. שפתותיי
התחתונות רטטו כתופים אפריקאים בעוד העליונות יבשו לצליליו
כמדבר.
נמשכתי אל שפתיה כדבורה רעבה לצוף הגולש מפרח סגלגל. נשקתי לה.
הנוכחים הריעו כקן צרעות בשעת קרב. היא חייכה. ראיתי וחשתי, כי
טוב הדבר. לכן המשכתי במעשיי. העידוד גבר וכך גם נשיקותיי.
בתמונה השנייה בתי מגלמת את דמותי, כמוני, אקטיבית. עד לאותו
הרגע גם אני הייתי כך במשך כל חיי. רציתי בשבילה חיים שונים
משלי. והנה כאן ועכשיו בגלל קהל טיפש אני מביטה על המתרחש,
מאבדת את עצמי, מאבדת את בתי. מאקטיבית הופכת לפסיבית, מלבד
המגש הנופל מידיי והנהר שנמס פרץ את סכר אגם עיניי.          
                 


(הסיפור פורסם ברדיו 91 fm רדיו כל המדינה בתאריך 6.12.2004)