[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








"תגידי איך לעצור את הדמעות? תגידי איפה יש עולם אחר לחיות?"
שני המשפטים הללו ננעצים בלבי כמו סכין, מאז שהלכת לעולמך,
במיוחד השני מביניהם. בקושי הכרתי אותך, אך כאב וזעזוע עוטפים
את נפשי ואינם נעלמים. כעת, כשכבר אינך איתנו, מתחילה אני,
בקצה המזלג, להכיר את עולמך. איש אינו יכול לדעת, אך אולי אם
היינו מדברות, לפחות פעם אחת, הייתי מגלה את העולם היפה שבך
ואולי גם הייתי יכולה לעזור לך במצוקתך.
היום, כאשר קראתי את שירייך לראשונה, דמעות מילאו את עיניי
והרגשתי כאב חזק בכל גופי. לא יכולתי להמשיך יותר... כתיבתך כה
מדהימה ובה ייאוש כה עצום. תמיד היית שקטה ומתוקה עם נפש עדינה
כל כך. מי מעך אותה?! מי שבר אותך לרסיסים?! הרסיסים שהתפרקו
אחד אחרי השני בתוך נשמתך. אולם החיים המשיכו מסביב, ולא ידע
אף איש שחייך כבר דועכים. אולי הכל היה יכול להיות אחרת...
בעולם אחר... אולי. אך בשלנו הלכת לאיבוד בדרכך וכבר לא ידעת
כיצד לצאת מתוך היער של ייאוש, אשר בו כל עץ נראה בהתחלה מוכר
ודומה לאחר, אך ככל שמתרחקים, דרך חזרה כבר אינם מוצאים. הלכת
לאיבוד בתוך האכזריות והאטימות אשר הכו ללא הרף את נפשך הרכה
עד שנשארת לבדך.
בקושי החלפנו כמה מילים, אך כאב עצום ישנו בתוכי, ועמו גם
אכזבה. אכזבה מהעולם שמשחרר מתוכו ילדה עם נפש עדינה ועם עולם
פנימי מיוחד בתוכה.
"זמן מלמד צפורים לעוף... הוא בעל עוצמה". כששמעתי את המשפט
הזה שכתבת למורתך מפיה ליד קברך, הרגשתי שכל גופי רועד ודמעות
טשטשו את ראייתי. האם הזמן הזה שדיברת עליו לפני שנה הוא זה
שינחם את אלה שהיו קרובים אלייך? או שאולי דווקא הזמן הוא זה
שמשך אותך הרחק מקנך וגרם לנשמתך לעוף מעולמנו במאבקך נגד
הייאוש.
אני, שאף פעם לא הייתי קרובה אלייך, מרגישה עכשיו שדווקא עולמך
הפנימי היה מדבר אליי מאוד, אך לעולם כבר לא אוכל לדעת זאת.
אחרי שהנחתי אבן לקברך, עליתי למעלה, ולעיניי ניצב נוף שלו
ויפה, עם הירוק שבו ועם השמש השוקעת. ואז פשוט רציתי לבכות כי
היה לי מאוד רע. לפתע השלווה נראתה לי קרה וכל הטבע אדיש
לנפשות אצילות כמו שלך המדלדלות בעולמנו. היופי השקט והאכזר
ששחרר את יופיו של עולמך הפנימי אל תוך עולם אחר. אדישותו...
אמא תרזה אמרה פעם: "החטא הגדול מכל הוא לא השנאה אלא האדישות
של איש כלפי רעהו."
קשה לי עכשיו, ואני אפילו מפחדת לחשוב כיצד משפחתך מרגישה.
הבכי של אחיך הקטן עדיין חוזר בראשי ומרעיד את נפשי. מי ייתן
ויתחזקו ושאלוקים יקל על צערם, אם ניתן...
ואת, ילדה יפה שלנו, אני בטוחה שתשמרי עלינו מלמעלה ותקטפי את
הפרחים היפים ביותר שישנם בעולמך שאליו הלכת.
בתקווה שנפשך תמצא את מנוחתה שם, אני שולחת לך חיבוק חם, אותו
אחד שלא זכית בו בעולמנו...
מהילדה שתמיד אומרת שעלינו לראות דברים דרך לבנו ולא עינינו
ולפתוח את נפשנו לאנושות,      
ודווקא פספסה את זעקתה השקטה של נפשך.
אני א ז כ ו ר אותך תמיד.



מכתב נוסף (מאוחר יותר) לאותה הילדה ז"ל
http://stage.co.il/Stories/529951







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בן אדם צריך רק
שלושה דברים:
מספיק בראש בכדי
לדעת להבדיל בין
דברי הבריות.
מספיק בכיס בכיד
לא להזדקק לאותן
הבריות.
ומספיק בלב בכדי
להבין כי הן רק
בריות.


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/6/05 19:14
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
לי שלי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה