תמיד רציתי מכתב אהבה.  רציתי לקבל אחד כזה בדואר, או שיחליקו
לי אותו מתחת למשקוף הדלת באישון הלילה או אפילו באמצע הצהרים.

רציתי להתענג על המילים ולהתרגש מהעובדה שמישהו כתב אותם
ודמיין אותי תוך כדי ניסוח.  לא חשבתי שאני אזכה לקבל, כי לא
הרגשתי שהגיע לי, ואכן מעולם לא קיבלתי.
אחרי שנתיים ביחד, כשאני שומעת את הקול שלך בטלפון כל יום
ועדיין מסוגלת להפתיע את עצמי כאשר אני מתבלבלת בלזהותו, ואתה
שומע אותי גומרת לפחות פעמיים בשבוע, ועדיין תמיד צריך לשאול
כדי לוודא, זה קצת מוזר לרצות לכתוב לך מכתב אהבה.  אחרי הכל,
כבר לא מדובר בימים שעוד זקוקים לשירת סרנדות או התוודויות
קורעות לב, אלא בשלב שבו מחבקים את הפגמים באומץ ומרגיעים אותם
כשהם מייללים.  וחוץ מזה, אתה כבר כתבת את מכתב האהבה שלך לזאת
שלא נענתה, ואפילו נכנעת לסקרנות המזוכיסטית שלי, והבאת לי
עותק טיוטתי שלו לקרוא ולקנא.  
מכתב אהבה אמיתי, כמו אהבה אמיתית, נכתב, ככל הנראה, מצורך
פנימי עמוק שמאיים לבלוע את כל כולך.  לא מסתם רצון למלא אחר
תשוקות אגואיסטיות, לגיטימיות ככל שיהיו, של מישהו אחר או של
עצמך.  
מוזר.  כי זה לא נראה בכלל כמו מכתב אהבה.  לפעמים אני מפחדת
שזו גם בכלל לא אהבה.  כי אם זו היתה, אהבה אמיתית ועמוקה, לא
הייתי מפחדת שמא היא לא אהבה.  לא הייתי רוצה להיות עם כל
הבחורים בעולם רק כדי להיות בטוחה.  אולי זה תירוץ לרצון להיות
עם כל הבחורים בעולם נקודה.  
אולי אני רוצה להיות כל הבחורות בעולם, ולא רק אחת, עם בחור
אחד, שאומר שהוא אוהב אותי, ומהנהן כשאני שואלת אם "הכי
בעולם?".