הקיץ מגיע ובכיסיו טמונות כל הנוירוזות שלי, הפחדים הבלתי
נשלטים, הפרנויות שמקיזות צמרמורות קטנות במורד הגב:  ג'וקים.
שיערות ברגלים. הבטן התחתונה כשאני בביקיני. זמזומים של יתוש
באוזן כשאני מנסה להירדם. לאות של חמסין כבד. ג'וקים. פסי
שיזוף תואמים. עור מתקלף משמש שצועקת סרטן עור. ג'וקים.

אני פוקחת את עיני בבוקר לוהט.  איך יכול להיות כל-כך חם
כשהשמש הספיקה להיות בשמים רק כמה דקות?  האור שחודר לחדר דרך
חריצי התריסים מצייר פסים שנראים כמו כתב מורס על הקירות
והארון.  אני קמה ומתופפת בכפות רגליים יחפות על המרצפות
המאובקות, מגיעה לחדר האמבטיה ומביטה על הפנים הרדומות
שמשתקפות אלי מהמראה שמעל הכיור.  האם אצליח אי פעם לחבב את
הדמות שמציצה אלי משם?  אני מחליטה שיש לי שאלות רבות מדי לשעה
כה מוקדמת בבוקר, ובמקום לחשוב על תשובה, אני שוטפת את הפנים
ומצחצחת שיניים בריכוז.  

מיליון מטלות שצצות לי בזיכרון מסתדרות בתור וממתינות, אולי
היום יהיה היום בו אזכר שעלי לבצען, אבל אני מתעלמת בהפגנתיות
וממשיכה למטבח הקטן.  תוך שניות הקומקום על הגז, וכוס נשלפת
מהמדף.  הקפה והסוכרזית יוצרים את הקצף הריחני המוכר, ואני
לוגמת בזהירות מהנוזל הלוהט.  בטח אסיים אותו עוד בטרם יספיק
להתקרר.  אני מרגישה אותו מחלחל לי אל תוך איברים פנימיים,
בפיתול מתוק.  העצים בחוץ מרשרשים ודוושות הגז רוקעות תחת
רגליהם של נהגי הבוקר.  

אני שומעת מהרדיו של השכנים מהבניין ממול, שקולו מבצבץ מבין
העצים שבחצר המשותפת, את תחילתו של שיר שהתנגן ברקע החלום
שממנו הקצתי רק לפני כמה דקות, ואוזני כמו מזדקרות למשמע צירוף
המקרים.  אני נרעדת מהמחשבה שיש בי כוחות נבואיים, או
לחילופין, שמישהו עוקב לי אחרי התת-מודע.  מעניין אם החלום
שאני חולמת באופן סידרתי בזמן האחרון נפרץ ונרשם במקום שבו
רושמים חלומות סדרתיים של אנשים.
העיתון של סוף השבוע מונח על השולחן, ואני מדפדפת בו בחוסר
סבלנות עד שאני מגיעה לדפים הלפני אחרונים.  הם מלאים בקוביות
קטנות של מסרים, ואני מרפרפת עליהן, אישוני רוקדים בעליזות בין
האותיות.  כשאני מוצאת את המודעה שאליה אני מתכוונת להיענות
הערב, אני קוראת אותה שוב, בפעם המי יודע כמה.  

תחושת הבושה מתחילה להתגנב במעלה גרוני, ואני מנסה להדוף אותה
ממני.  אני צועדת שוב אל המראה בחדר האמבטיה, מביטה בה בנחישות
ומדברת אל הדמות שמשתקפת משם ומביטה בי בעיניים חומות וגדולות.
אני בת 25 בעוד יומיים, והמתנה שהחלטתי להעניק לעצמי לכבוד
רבע המאה, היא האיש מהמודעה.  למה עלי להתבייש?  זו לא מתנה
לגיטימית?  אם כבר, הוא זה שעליו להתבייש, ולא אני.  אני לא
מציעה את גופי לנשים זרות דרך מודעות בעיתון.  אני מביטה
בעצמי, בכתפיים החלקות ובצוואר העדין, ומנסה לדמיין איך זה
ירגיש.  אם תחושה של מגע שקונים בכסף שונה ברכות שלה מאשר
נגיעת אהבה אמיתית.  אני אומרת לעצמי שבמראה, שנראית כאילו היא
מתחילה לאבד סבלנות מהעצמי שעומדת יחפה על קצות האצבעות, שכדאי
שאני אלך להתקשר עכשיו, לפני שאני אפחד כל- כך עד שרגלי ידבקו
למרצפות, ואני אשאר ככה, ועוד עונדת את המבט המבוהל הזה, לנצח
נצחים, עד שאהיה זקנה בלה מכוסה בקורי עכביש ואבק צהוב, עם
מברשת שיער צהובה ביד ימין, אחוזה כמו מיקרופון, ממתינה לקולי
הסדוק של הבוקר.

"הלו"
יש לו קול עמוק וענייני.  אני נתקפת בהלה נוראית פתאום.
"הלו?"  הוא חוזר בתקיפות.
"שלום."  אני מצליחה לסנן בקול דק.
"מי זו?"
"אני רציתי...אה... זה בקשר למודעה."
"את חדשה?"
אני מתלבטת מה תהיה תשובה ראויה.  גל פתאומי של שנינות שוטף
אותי פתאום, ואני מתפתה לא לשאול אם יש גם מועדון חברים.
תוך דקות אני שוקעת בשיחת ההכנה המוזרה ביותר שאי פעם ניהלתי.
אנחנו מסיימים אותה בכך שאני משקרת לגבי גילי, שמי, מקום
מגורי, מצבי המשפחתי ומקום העבודה שלי והוא מבטיח לי שאני
עומדת בפני חוויה ממכרת ובלתי נשכחת.  אנחנו קובעים להיפגש
בערב בדירה שלו, שנמצאת במרחק לא רב משלי.  אני תוהה אם אני
אאלץ לפגוש אותו במכולת השכונתית אחר- כך, ומה יקרה אם אני
אתחרט, או גרוע יותר, אתעלף מרב חרדה עד ששעות הערב יגיעו.

בערב אני שוב מול המראה בחדר האמבטיה, מכסה את עפעפי בצללית
סגולה.  משם אני מעבירה את תשומת הלב לשפתיים וללחיים, שבוערות
מרב התרגשות עד שכל סומק היה חיוור לעומתן.  אני נזכרת בכל
הפעמים שעמדתי בפוזה הזאת בשנים האחרונות, צובעת את עורי בצבעי
מסכה עליזים.  סגול, ורוד ושחור במקום דמעות אל תוך הכר וסנטר
רועד.  אני מהדקת את השיער עם סיכה נוצצת אל העורף, ומכניסה את
כפות הרגלים אל סנדלים שחורות.  סינדרלה, אני ממלמלת לעצמי, אל
תשכחי לחזור הביתה עד חצות, אחרת ייעלמו להם הכרכרה והסוסים,
השמלה ונעלי הזכוכית...
אני משאירה את הדלת נעולה מאחורי הגב ופוסעת בצעדים איטיים אל
הרחוב שלו.
הנשימות שלי בדרך קצרות ומהירות, ונדמה לי שכל מי שעובר מולי
במדרכה יודע שאני הולכת לתת כסף לאיש שאני לא מכירה כדי שיעשה
את עצמו שהוא אוהב אותי.

אני עומדת מול דלת העץ הבהירה.  הידית הכסופה שלה בולטת בצורה
מוזרה אל מעבר למשקוף, ומבטי נודד ממנה אל השלט הירוק שתלוי
בגובה העיניים שלי, ומצוייר עליו בכתב יד ילדותי ועדין באותיות
לבנות "אורי".  אורי אקרא לו, אורי שלי.  מעניין מה רחל
המשוררת היתה אומרת על השם הקסום הזה עכשיו.
אני מפחדת ממה שמחכה לי מעבר לדלת הזו.  
אני לא בטוחה שאני רוצה להיכנס.
אני לא יודעת מה אני עושה כאן.
למה הגעתי לפה בכלל?
אני מתיישבת על המדרגות עם דמעות בקצוות העיניים, מוכנות
ומזומנות להתגלגל למטה במורד הלחיים, ברגע שאני רק אבקש.  אבל
אני מבקשת בשקט מעצמי לא לבכות, לא עכשיו.  
האוויר בחדר המדרגות הזר הזה מחמם לי את הריאות ברכות מנחמת.
אני מביטה מסביב בניסיון לאגור אומץ, אבל מרגישה את הבטן
התחתונה מכווצת בחוסר נוחות.  

אני חושבת על האיש שבגללו אני כאן.  האיש שסוחר בחום אנושי.
חום אנושי הוא המצרך היקר ביותר בשוק.  הוא מבוקש על-ידי
עשירים ועניים, חכמים וטיפשים, שמחים ועצובים, עדינים ואלימים.
מעטים הם ברי המזל שאוחזים אותו ברשותם.  כמו בכל תבניות
החוקים הידועות מראש, אלה שיש להם אותו לא יודעים להעריך אותו,
ואלה שאין להם אותו, עסוקים כל ימיהם ולילותיהם בלהשיג אותו.
אני יושבת לי במרתפי הגהנום של השוק השחור של החום האנושי.
קצת קר פה מידי עבור מרתף גהנום.

בקומה שמעלי נפתחת דלת בפתאומיות מבהילה, ורעש כפות רגליים
מתחיל לרקוע במורד המדרגות.  אני נעמדת וממהרת במורד המדרגות
בעצמי.  האוויר שבחוץ מתוק, ואני נושמת אותו בכבדות.  מחשבות
מתרוצצות לי בתוך הראש תוך כדי צעידה מהירה חזרה הביתה.  אני
מרגישה כמו תלמידה סוררת שברחה משיעור מאיים.  בבית אני מקלפת
את הבגדים וצוללת באמבט של מים חמים.  דמעות מלוחות מתערבבות
עם הקצף הריחני, ואני חושבת לעצמי בחיוך מר שאני ממליחה את
המים של האמבטיה ויוצרת ים קטן, פרטי משלי.  ללא גלים או דגים,
אבל עם גאות ושפל.  בעיקר שפל.