שיר נשכח ששכב במגרה המון זמן.
מוקדש לכל אותן בנות שיש להן המון מה להגיד והן לא יודעות
איך...
אני אוהבת בך הכל ושונאת הכל עוד יותר,
אני שונאת את ימות החול, שונאת את האור החיוור,
שונאת את פנסי הרחוב שנדלקים תמיד בקביעות,
אצלך שום דבר לא קבוע, שום דבר חוץ מצביעות.
אני שונאת את השיחות איתך,
אני תמיד מרגישה כמו טיפשה.
אני שונאת את המבטים שלך,
תפסיק להסתכל בבקשה!
תפסיק להגיד שאתה אוהב אותי,
אני שונאת שקרנים.
תפסיק, פשוט תפסיק לבלבל אותי,
במיוחד כשכבר עוברים הימים.
אני מנסה לשכוח
ולא שוכחת שום דבר.
אני מנסה לברוח
ואתה משאיר אותי איתך.
אני מגיעה להחלטה
ושוב משקרת לעצמי.
אני שונאת את הצביעות שלך ילד,
פשוט תעזוב אותי!
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.