"מה אתה הכי שונא שבת הזוג שלך תעשה?" שאלה ים, בבוקר הצל ביום
שבת.
"לא יודע, שקרים", עניתי בהיסח הדעת. היא תמיד אוהבת לשאול
שאלות מוזרות ולא קשורות.
"יופי, כשתגלה את השקר הראשון שלי, ואני לא מתכוונת לשקר לבן
קטן, כמו 'שכחתי להוציא את הכלב לטיול כי חזרתי מאוחר
מהעבודה', אלא שקר גדול, אז תדע שאתה צריך לזרוק אותי",
הסבירה.
"אוקיי, אבל אין לנו כלב, ולמה שאני אזרוק אותך, אם את תזרקי
אותי", אמרתי.
"אני לא אזרוק אותך", אמרה בנחישות.
"למה?" שאלתי באי הבנה גמורה, לאן השיחה הזאת אמורה להוביל
בכלל?!
"פשוט מאוד, אני לא יכולה לזרוק אף אחד. אני גורמת להם לזרוק
אותי", הסבירה בפשטות דבר כה מסובך.
"למה?" שאלתי בסקרנות.
"לא יודעת, אני רק יודעת שעשיתי את זה לכל החברים שלי, מהחבר
הראשון בכיתה ו', אבל אתה הראשון שאותו אני שואלת מה אתה הכי
שונא", הסבירה.
"ולמה זה?" שאלתי.
"כי אני מתאהבת בך", ענתה בנונשלטיות, כאילו היא לא הכריזה
הרגע הכרזת הרת גורל.
"את מוזרה, את יודעת את זה?" שאלה רטורית, ברור שהיא תענה כן,
כמו תמיד.
"תודה", היא אמרה, נישקה אותי ברפרוף וקמה במהרה מן המיטה.
"צריכה ללכת", אמרה ופנתה לעבר המקלחת.
"אני כבר מאוהב בך", מלמלתי לעצמי, את המשפט הזה אמרתי לים
אחרי שעתיים שביליתי בחברתה, ולא בגלל שנכנסנו למיטה, להפך, ים
מאוד שמרנית בקטע הזה.
הכרתי אותה כשהיא עבדה כמלצרית בבר בו אני מבלה באופן קבוע.
באותו יום הייתי מאושר עד לב שמיים, החברה בה אני עובד זכתה
בחוזה מאוד חשוב, ואני התמניתי לטפל בו, איך לא אשמח כשאני
מטפל בחוזה ששווה מיליונים!
היא שירתה אותי, התחלתי לפלרטט אתה, ובתוך שעתיים התאהבתי בה,
לא עניין אותי שום דבר. אפילו אם היא הייתה מספרת לי פתאום
שהיא הולכת להתחתן עוד שבועיים, הייתי רודף אחריה.
לא בגלל שהיא מהנשים האלו שלא ניתן להוריד את העיניים מהן, היא
לא איזה בלונדינית משגעת, יש לה אופי ויופי שנראה שאצל אנשים
אחרים הם פשוט נכחדו.
היא תמימה אך לא יותר מדי, יש לה עיניים בצבע שקד שנוצצות בכל
פעם שהיא מחייכת.
שיער גולש עד המותניים, היא מהבחורות האלה בעלות היופי הטבעי,
שמושכות את תשומת הלב של הגבר באופן צנוע.
וכך היא כבשה אותי.
ים צעירה ממני בשש שנים, היא סטודנטית בת 24.
למרות שידעה שאני מאוהב בה, היא אף פעם לא גרמה לי לפתח תקוות
שווא לגבי המשך יחסינו, שנמשכים כשנתיים.
אך אני יודע שים היא הבחורה שאיתה אני הולך להתחתן.
האם ים תסכים?

זה קרה לפני שבוע, הוזמנתי למשרד של המנהל הגדול.
"שב, אביב", הוא הורה לי.
מיהרתי לשבת והקשבתי בתשומת לב לדבריו, אך רק כאשר שמעתי את
המילים "אתה תצטרך לחיות כשנה וחצי עד שנתיים בבוסטון", רק
ברגע זה משמעות דבריו חדרה למוחי.
שנה וחצי עד שנתיים בבוסטון?!
"אתה מסכים לכך?" שאל
"אני... אני... לא..." התחלתי לגמגם לו.
"החלטנו לבחור בך, דווקא משום שאתה רווק, אין חשש של פרידה מן
המשפחה או של מעבר המשפחה לארצות הברית, אתה מבין? בעיקרון אתה
הבחירה היחידה שלנו", הסביר.
"אפשר..." התחלתי לומר שוב.
"כמובן שתוכל לקחת לך את סוף השבוע לחשוב על כך", אמר.

כבר לקחתי לעצמי שני סופי שבוע לשקול זאת, ועדיין לא הצלחתי
לדבר על כך עם ים.
"אתה חושב שנוכל ללכת היום לים?" שאלה אותי כשיצאה מן המקלחת.
"היי, כדור הארץ לאביב", היא אמרה ונופפה עם ידה מול עיניי.
"אביב, אתה יודע שאני שונאת שאתה עושה את זה! אתה שוקע במחשבות
ושוכח מהסביבה", הסבירה את עצמה וכבר לא דיברה בקול העדין
והשקט שלה אלא הרימה את קולה בשתי אוקטבות לפחות! עד שהוציאה
אותי ממחשבותיי.
"אהה? מה?" שאלתי באי הבנה.
"אתה חושב שנוכל ללכת היום לים?" שאלה וקולה הפך לקול מתוק
כסוכרייה ומתחנן.
"אני לא מבין למה אנחנו הולכים לים אם את פוחדת להיכנס אליו",
שאלתי בסקרנות.
"כי אני אוהבת אותו, לא סתם נקראתי ים", ענתה.
"אם נקראת ים, את לא חושבת שאת צריכה להיכנס אליו גם?" שאלתי.
"לא", אמרה בנחישות.
"אוי, מתי יעבור לך הפחד הזה?" שאלתי בזעם.
"אני לא פוחדת!" היא צעקה לעברי, "משום דבר, ובטח שלא מהים!"
"אז איך תסבירי את העובדה שאת לא נכנסת אליו?" שאלתי.
"ככה, נ-ק-ו-ד-ה!" היא ענתה בזעם, "אם אתה לא רוצה, לא נלך
וזהו, או שאני אלך לבד." היא עשתה פנייה ללכת ויצאה מהחדר.
מיהרתי ותפסתי את זרועה. "לא, אני רוצה ללכת, בואי נלך", אמרתי
לה, יכול להיות כי אלו יהיו הרגעים האחרונים שלי איתה, הרי אני
צריך להגיע להחלטה ומרגע שאני נותן את הסכמתי, המטוס לבוסטון
כבר טס איתי.
"אתה נמצא היום בעולם הזה בכלל?" שאלה כאשר ראתה אותי עסוק
בהרהוריי.
"אהה? כן... לא... ים, שבי, אנחנו צריכים לדבר", אמרתי
בתקיפות. זהו, אני הולך לומר זאת, אני אספר לה על ההצעה ואם
היא תחליט לבוא איתי אשמח, אם לא אבין אותה.
"לא שיקרתי", אמרה.
"אהה? מה?" שאלתי בתהייה.
"אם אתה הולך להיפרד ממני, אני רק רוצה להגיד שלא שיקרתי לך",
ענתה.
"ברור שלא, וזה לא זה בכלל", הסברתי, "ים, קיבלתי הצעה",
הכרזתי.
"הו? איזו מין הצעה?" שאלה בסקרנות.
"לעבור לשנה וחצי עד שנתיים לבוסטון, לעבוד שם", עניתי.
"הו."
"הו? זה מה שיש לך לומר?!" שאלתי.
"מה אתה רוצה שאומר?"
"לא יודע, תשאלי אם את יכולה לבוא איתי, תגידי שתחכי לי עד
שאחזור", עניתי.
"בוא נלך לים", אמרה..
הרגע הכרזתי הכרזה הרת גורל וזה מה שיש לה להגיד?! היא לא
יכולה להתייחס לשום דבר ברצינות!
"אוקיי, בואי לים."

פסענו על חוף הים, כפות רגליי נוגעות בקו החוף, וים רחוקה מן
המים, שום מילה לא נאמרה כל הדרך אל הים וגם עכשיו.
פסענו בשתיקה.
החלטתי להפר אותה.
"את תחכי לי?"
"כן", ענתה.
לא ידעתי אם לחוש הקלה ולשמוח או לחוש אי-שקט על כך שאני גורם
לה לחכות.
"את יודעת, שאם את מבטיחה לחכות ולא מחכה זה ייחשב כשקר
אמיתי?" שאלתי.
"כן, אבל אני אחכה, אתה יודע שאני לא משקרת", ענתה.
"כן, את לא משקרת", אמרתי, והוספתי "ולמה שלא תבואי איתי?"
שאלתי.
"בבוסטון יש ים?" שאלה.
"אני מניח שכן", עניתי.
"אני פוחדת מהים", הודתה.
"אני יודע."
"חברה שלי טבעה בים כשהיינו קטנות", הכריזה בעצב, "היא הייתה
בת חמש."
"אני מצטער."
"אני אחכה, אני מבטיחה", ענתה.
אני לא יודע אם תחכה או לא, אך אני מקווה מאוד שכן.