New Stage - Go To Main Page


אור בדיוק התחיל לעבור דרך החלון כשפתחתי את עיניי. הדבר
הראשון שחשבתי עליו היה בעצם שום דבר בכלל, ריק לבן. זו השניה
שאתה לא זוכר שאתה אתה. ואז כשאני כבר נזכרת שאני אני, אני לא
מבינה איפה לעזאזל אני.
אז אני קמה ופה מתחילות לכאוב הרגליים, הגב והצלעות הקדמיות.
אני מסתכלת מטה על עצמי. אני בלי חזיה, בגדים תחתונים שחורים,
קפלי שומן רחבים וגרביונים עם חור בזרת. לא מראה מלבב...
המצעים על המיטה מבולגנים, אין בחדר מראה אחת, רק האור החזק של
השמש.
אני נזכרת פתאום מהר מאד. בזיק של זיכרון, זה כל מה שצריך.
איתי. באתי לבקר אתמול את איתי לכבוד הדירה החדשה. אני מניחה
שאני כבר לא חייבת לו מתנת חנוכת בית. אני מתלבשת מהר ככל
האפשר, לקח קצת זמן למצוא את הטי שירט האדומה שלי שנמצאה בבטחה
מתחת למיטה לצד מגזיני פורנו נחמדים (משננת לעצמי הם כולם אותו
דבר) ויוצאת החוצה. מקווה מאד שהוא לא בבית.
זו דרך נוראה להתחיל את הבוקר, זה גורם לי להרגיש זולה, אפילו
מחוללת. כלומר, הוא לא יכל לפחות להשאיר מכתב - משהו? תסביכים
כאלה מביאים אותך בדרך כלל לג'רי ספרינגר. "ידיד טוב שלי שכב
איתי, אני לא מרגישה אליו כלום אבל פוגע בי שהוא לא מרגיש אלי
כלום חזרה." מטופש - הא?
אין תחושה של בית בבוקר תל אביבי. אתם תתפלאו כמה ריקים
הרחובות של תל אביב דווקא בשמונה בבוקר. דווקא עכשיו כשאני
צריכה אנשים אין אף אחד. כמה טיפוסי. בשניה לפני הפניה המיוחלת
הביתה אני מחליטה שאני לא ממש רוצה בית, שהספיק לי השחור
להיום. הבעיה היא שנסיעה הרחק לא באה בחשבון, אחרי הכל יש
עבודה אחרי הצהריים, ולמרות שאני, כמו כל אדם טוב, בעד לזרוק
הכל ולנסוע, גם כסף הוא מצרך חשוב בחיים המודרניים. לכן, אני
מרימה את ידי מעלה ומחליטה בגחמה של הרגע ללכת לבקר את אחותי.
זה לא קוד לחברה אלא באמת אחותי. ההליכה כמובן מתחילה לכאוב על
נעלי העקב השחוקות שנקנו בשל 161 הסנטימטרים שלי. כשאני מחליטה
על משהו, אפילו הכי שטותי, שום דבר לא יעצור אותי.
יעל כמובן היתה בטוחה שאני רוצה כסף, כאלו שאין סיבה אחרת
בעולם שאני אבקר אותה. זה מצחיק אותי שהבחורה הזו, שפעם היתה
אוהבת החתולים מס' 1 במדינה, המשוחררת נפשית וכספית, פתאום
נהפכה לנשואה המסודרת שאין לה אפילו חתול אחד בבית. ל"מופי יש
אלרגיות". מופי זה כן שם קוד. ל"מופי" של אחותי, שבהחלט נחסוך
מכם את שמו האמיתי, יש נטייה להיות אלרגי לכל דבר שאחותי אהבה
לפניו, כולל אני, זה לא ייאמן איך אנשים יכולים להשתנות כל כך
הרבה.
יעל סידרה את הכריות על הספה הבורדו הקנויה במבצע שלה, הדירה
היתה די חשוכה. מהרגע ששתינו התיישבנו עליה, נראה לי שהפסקתי
להקשיב לה. הדבר שהתמקדתי בו היו השפתיים ה-over אדומות שלה,
המאופרות בקפידה. היא כנראה שמה לב בגלל שתמיד כשאני מתמקדת
אני מכווצת את הגבות והיא שאלה.
"את מקשיבה לי בכלל?"
"בטח", עניתי.
"אלה, את חייבת להפסיק עם זה, את פשוט חייבת."
"מה את רוצה?"
"אמא מתחילה לדאוג, אני חייבת להודות שגם אני."
"אוי יעל, באמת, על מה את..."
"תראי איך את לבושה. פשוט תראי, את לא מתביישת?"
"תפסיקי כבר. כאילו שאת לא התלבשת ככה אף פעם."
"ברור. אבל יש גבול, כלומר, הנעליים שלך מלוכלכות לגמרי
והמיני... אלה באמת המיני. לא לדבר על הפנים שלך שמרוחות
לגמרי, כלומר, איך את..."
"אם יש לך משהו לומר, תאמרי אותו", אני אומרת ומתחילה ממש לא
להבין למה באתי למכשפה הבטוחה שהיא יודעת הכל הזאת.
"... את על סמים?"
"מה? איך את יכולה לשאול כזה דבר? כן, אני על סמים. חשיש,
קוקאין, כל העסק. מה אני בת 15? סתם עוברת עליי תקופה קצת
קשה."
"אז את כן צריכה כסף."
"לא! עזבי את זה, טוב, פשוט תמסרי לאמא שאני בסדר. ותפסיקו
להתערב."
"כמה מתאים לך."
"סליחה?"
"חייבת לעשות סצינה מכל דבר, נכון? אנחנו רק רוצות שיהיה לך
טוב ואת ישר מאשימה ונפגעת."
"זה לא נכון."
"טוב, זה לא נכון. לא התכוונת ללכת."
אני עוצרת שניה לפני הדלת. הבחורה הזו שפעם בנתה איתי בתים
ממצעים לבובות שלנו, שהסתובבה איתי בתחתונים עוד לפני שהיה מה
לראות. איפה היא עכשיו? אני בכלל מסוגלת לזהות אותה? טריקה.
יש עוד שעה להעביר לפני העבודה. אני נסערת לגמרי. התחושות
בקאנטים. ואין זמן לחזור הביתה. מעניין אם הוא בכלל חושב עליי,
כנראה הוא מבולבל. אני בטח באמת נראית כמו זונה, בלי ספק
מרגישה כמו אחת. בסוף מחליטה לזוז לדיזנגוף. תל אביב הרבה יותר
קטנה ממה שחושבים שהיא. כולם בטוחים שהאזורים המרכזיים נורא
רחוקים אחד מהשני, בעצם אפשר להגיע כמעט לכל מקום בעיר בפחות
מחצי שעה הליכה. אני נכנעת לעקבים ומורידה אותם בשרותים.
אחותי, כמובן, צדקה. הפנים שלי נראו כמו אסון אקולוגי כחול
וסגול שנמשך על הלחי, אני מנקה מול מראת השרותים שמול הטור
הארוך ביותר לתאי הנשים.
הכל התחיל כשאני ויואל נפרדנו. הבטחון העצמי שלי ירד. כבר לא
היה מי שיאמר לי שאני יפה ומוכשרת ומיוחדת מכל שאר בנות דור
הזבל שלי. היינו אהובי גיל טיפש-עשרה. עכשיו אני אפילו לא
בטוחה שזו היתה באמת אהבה. אז הייתי בטוחה הכי שאפשר. אהבות
נכזבות, כמה בנאלי. לא דיברתי איתו כבר שנתיים, דיבורים זה
זול, לא לדבר על מבאס מאד, בעיקר שכבר אין על מה לדבר יותר.
אני חושבת שזה פשוט נעלם לאט לאט כשלא היה מה להרגיש יותר.
ירדתי קומה לפיות. החנות ברעננה הרבה יותר מושקעת אבל בת"א
הרבה יותר אותנטית. פעם אחת הלכנו אני, איתי ורקפת והפרחנו אבק
פיות אחד על השני. זה היה בתקופה שהם עדיין לא היו יחד. לרקפת
יש שיער בלונדיני מתולתל ועין פוזלת. אני ממש אהבתי להיות
איתה, היא נהדרת. כשהיא ואיתי היו יחד הם לא היו ממש מאוהבים
ולא היו ממש קשורים ועדיין היתה להם אחת ממערכות היחסים הכי
טובות שאני מכירה. הייתי צלע שלישית הרבה, בעיקר בלילות שישי
חסרי מעשה. הפרידה שלהם היתה פיצוץ ענק: בגידה, שקרים, תככים.
דברים מטומטמים באמת. לבחור שאני אוהב לא יהיה אכפת מכלום חוץ
ממני.
במדף של הדרקונים אף פעם אין שום דבר מעניין, והפיות כבר
התחילו למחזר את עצמן. אבל מה שאני הכי אוהבת בחנות זה כסא
הנדנדה שאפשר לקרוא בו סיפורים. זה מקסים. בחנות הדיסקים שאני
עובדת בה אין באמת ספרים, לא כמו הרבה חנויות דיסקים אחרות וזה
חבל. תמיד אהבתי לקרוא.
החלטתי לקנות את אחד מסיפורי הפיות באנגלית למרות שברור שאני
סתם אסתכל על התמונות.
והולכים מהר לחנות.
לחנות כמעט אף פעם לא נכנסים, אנחנו בהחלט לא דיסק סנטר או
האוזן השלישית. את רוב הזמן אני מעבירה בין הזמנות בטלפון
ללהחליט מי הלהקה הגרועה ביותר השנה. הקרב צמוד, צמוד מאוד,
בין דיימונז ל-845 אקספרס, מי היה מאמין שהחלאות האלה יגיעו
למקום שני בחיקוי העלוב לפסטיבל השירים? לכסא השחור שלי נשברה
המשענת בשבוע שעבר, לא נראה שהבוס שלי הולך לעשות משהו בנדון,
בינתיים - מתרגלים.
לפעמים אני עושה תחרות עם עצמי כמה זמן אני יכולה להסתובב בכסא
שלי בלי ליפול או להקיא (מה שבא קודם). זה לא חוכמה להקיא
כשמסביבך יש קיר אחד עם סדקים וקיר שני עם דיסקים של רוני.
ובזמן שאני מסתובבת על הכסא, והשמש כבר מתחילה לאבד מהבוהק
שלה, נכנסת "לקוחה". בגלל השיער המתולתל הייתי בטוחה שזאת
רקפת, בגלל זה ה"הי" ההכרחי לכל לקוח היה יותר חי מבדרך כלל.
למרות שישר הבנתי שזאת לא היא, היא היתה רזה יותר והיא לעולם
לא היתה לובשת ג'ינס עם חגורה, בעיקר לא מהחגורות הסטייליסטיות
הללו עם הפסים. היא המשיכה להזכיר לי אותה, אולי בכל זאת יש בי
רסיס של רגשות אשמה? מה באמת אם רקפת תגלה על איתי, בכלל יהיה
אכפת לה? רוב הסיכויים שכן. לא בגלל רגשנות יתר, אולי רק בגלל
רכושנות. היא תמיד היתה בטוחה שיש מעבר ל"צליעות השלישית שלי".
כמה שהיא היתה בדרך כלל בסדר, בקטעים האלה היא ממש עצבנה אותי.
ראיתי אותה רק פעמיים מאז שהיא ואיתי נפרדו.
"את מחפשת משהו מסויים?"
"אני לא בטוחה, יש לכם skaunk?"
"את יודעת מה, אני לא ממש בטוחה, אני אבדוק".
אני קמה. כמעט מועדת על הכסא המטומטם. ומתקרבת לאזור הרחוק
והשמח שלא ליד רוני. ממבט קרוב אני מבינה שממש טעיתי, היא ממש
לא רקפת. יש בה דווקא משהו די מגניב, חולצה חצי מכופתרת, שרשרת
עם מעין צפרדע צעצוע נשענת לה על העור הבהיר, מלא נקודות החן.
משהו בין קלאסי לילדותי. היה אכפת לי אם רקפת היתה כועסת?
"מצאתי. איזה מהם את רוצה?" אני מראה אותם כקלפים, היא חושבת
שניה.
"הראשון. השאר לא משהו."
"כן, אני יודעת. את קונה?"
"בטח, למה לא."
ווי, אני יכולה לשבת ולדבר איתה על כוס קפה, היא נראית ממש
בנאדם אחלה.
"לעטוף לך?"
"לא, זה בשבילי."
"אוקי", שתינו פונות לקופה.
היא מוציאה ארנק ורוד צעצוע של בטי בופ מתוך תיק מעוצב ומשלמת
80 שקלים בדיוק. שטר של 50, שטר של 20, ומטבע של 10. לרקפת היה
קטע שהיא אף פעם לא היתה משלמת בעצמה כשהיינו יוצאים לסרט או
משהו כזה, היא היתה old fashiond כזאת, היא ציפתה שאיתי ישלם
עליה. גם כשהוא לא יצא רק איתה. באמת שלא חיבבתי אותה.
"איזה ארנק חמוד!"
"תודה", היא ציחקקה לעצמה, "מחנות יד שניה בבוגרשוב."
"אדרת?"
"כן."
"אחלה חנות."
"אני יודעת. טוב אני חייבת לזוז, גם לי יש עבודה."
העניין הוא שאני אף פעם לא מצליחה לזכור את איתי עם מישהי אחרת
חוץ ממנה, השאר היו פרצופים מתחלפים. בשנתיים וחצי שאני מכירה
אותו היא היתה האושר הכי גדול שלו. נפגשנו בפעם הראשונה באחד
מהברים המטומטמים האלה בדרום ת"א. הוא התחיל איתי בצורה הכי
צולעת שאי פעם קרתה. הייתי טיפה שיכורה והתפוצצתי מצחוק. שאר
הערב פשוט דיברנו. זה היה חצי שנה בערך אחרי שאני ויואל
נפרדנו, הייתי ממש שבורה אז נראה לי שמכיוון שהיו שם איזה עשר
דקות שלא היו סבל מוחלט אז המשכתי עם זה. בהבהרה ברורה שכלום
לעולם לא יקרה. זו נהייתה מעין מסורת שלנו, כל פעם נפגשנו
במועדון או משהו כזה והיה הכי משעמם בארץ אז שעשענו אחד את
השני. אני חושבת שעכשיו זה הפך להיות מוגזם, הדרך היחידה לתקשר
היא בדיחות. אולי אני אצלצל ליואל. הוא תמיד היה טוב בשטויות
האלה. היו לו איכויות כאלה שלאף גבר שאני אפגוש לא יהיו. איך
אני עושה את זה? איך אני מרחיקה ממני את כל מי שאכפת לו ממני.
מרימה את הטלפון, מצלצלת את המספר המוכר 7-7-1-5-8-6-3 מחכה
שני צלצולים ומנתקת. מה אני מפגרת? הוא כבר מזמן לא גר שם.
יואל נסע כבר לפני כמעט שנה, בפעם האחרונה שידעתי הוא גר בדרום
איפשהו. אפילו לא שמעתי את זה ממנו אלא מזוהר שטיילה באזור,
שגם איתה הספקתי להרוס את החברות מאז.
הזמן פשוט לא עובר בעבודה, בערך אחרי שעתיים אני מגיעה לשלב
המשועמם באמת, בו פונים ל"תותחים הכבדים" ומפעילים את המוזיקה.
אני מתחילה לעבור על הדיסקים, מחפשת משהו מרענן. בסוף אני
חוזרת לרונה. רונה תמיד עושה לי טוב. רונה קינן מתחיל להתנגן
ואני מתחילה להתייאש שאף אחד כבר לא ייכנס היום. בשלב מסוים
אני אפילו יושבת על הרצפה. כאב הראש מתחיל לעלות, וגם הבטן
מקרקרת מרעב, לישון בהחלט יעלה טוב כרגע. ואני לא כאן וזה לא
קורה לי, אני לא כאן. אוי ואבוי אני מתחילה לחשוב, מה אם איתי
באמת מרגיש משהו אליי, אני אשבור לו את הלב ואאבד את הידיד הכי
טוב שלי. אני ממש מעולה בלהרוס הכל.
השמש שוקעת וכך גם אני. אני יוצאת מהחנות, מורידה את וילון
הברזל בעלייה על קצות האצבעות. כשהוא נטרק מטה אני נועלת עם רב
הבריח הנאמן. העייפות חזקה והרחוב מתחיל להתקרר לי. הערב ירד.
אני בורחת לי לדרום ת"א. דבר מטומטם לעשות ואני הרי יודעת את
זה. מגיל 16, כשהתחלתי לבוא לכאן, אמרו לי אלף פעם לא להסתובב
בדרום ת"א לבד, לא להסתובב בדרום ת"א לבד, מי יודע איזה
טיפוסים תפגשי. אבל יש בזה סוג של שקט שאני חייבת לפעמים. אני
מוצאת את עצמי באזור המועדונים ומרגישה צורך למצוא את המועדון.
לראות שהוא עוד שם. לדעת שלא חלמתי הכל.
וכמו מתוך חלום אפוף עשן אמיתי, אני רואה את הכניסה עם השלט
הקטן באותיות שחורות על מסך ירוק. פ-ר-ד-י-ס-ו. אני נכנסת בשקט
לרעש ולאורות. מלא זמן לא הייתי כאן, כמעט שנה. ואני כבר חשבתי
שסיימתי עם סצנת המועדונים.
אני נשכבת באחד מהתאים, עוצמת את עיני. מרגישה את עשן
הסיגריות. אין הרבה אנשים במועדון כי עדיין מוקדם יחסית. עובר
קצת זמן, המועדון מתחיל לקבל עוד אנשים, אני ניגשת לבר ובנסיון
למעודנות מזמינה מרטיני. מישהו אמר לכם שלשתות על בטן ריקה זה
לא מומלץ? אם לא אמרו לכם, אני אומר.
מיד הרגשתי סחרחורת, האורות הורודים הקיפו אותי. בתא שבו ישבתי
קודם התחרמנו גבר מבוגר ואשה צעירה. הגבר היה שעיר בידיים, לא
יכולתי לראות לו את הפנים. היא היתה יפה, מרוב נשיקות השפתון
שלה נמרח, היה לה פוני בלונדיני. השומר התקרב אליהם, הם הלכו
יותר מדי רחוק בשטח של המועדון. אם הם רוצים מעבר שלפחות
ייכנסו לשירותים או משהו. יש תקנות חדשות אחרי כל הבלאגנים של
הנערים שנדקרו וכל זה. הגבר אמר שהוא לא מבין מה הקשר וקם לעבר
המאבטח. האשה תפסה אותו מיד, הכתפייה של החזיה שלה גלשה לכתף.
לא משנה, הלמר, היא אמרה, בוא פשוט נלך. כשהיא אמרה את ה"נלך"
המבט שלה נהיה יותר רך.
התחלתי לחייך. יכולתי להרגיש מהצד הזה של המועדון איך זקפה
קטנה התחילה להיווצר שם כשהוא חייך אליה חזרה ולחש: אלייך או
אליי?
כשסובבתי את ראשי חזרה עמד מישהו לידי. הוא חייך. כנראה באמת
התחלתי להשתכר כי הכל התערפל לי, גם הזמן, למרות שאני בדרך כלל
מסתדרת בסדר גמור עם כמויות של אלכוהול. דבר שבטח אם הייתי
מספרת לעצמי לפני כמה שנים לא הייתי מאמינה.
"קוראים לי שלמה, את מרשה לי להכיר אותך?"
ואני צוחקת. לא שמה שהוא אמר כל כך מצחיק. זו פשוט הסיטואציה.
והוא דיבר כל כך ברצינות.
הוא הסתכל עליי במבט בוחן כזה, והתיישב בכסא לידי, כנראה מצאתי
חן בעיניו.
"אני אקח את זה ככן."
"תיקח את זה איך שאתה רוצה, זה לא משנה", נשענתי אחורה והבלטתי
את החזה.
"יום רע?"
"יש כזה שהוא לא?"
"אני חושב."
" מה זה משנה לך?"
"מעניין אותי. אם גם לבחורות יפות יש ימים רעים כנראה שלאף אחד
מאיתנו אין תקווה."
הישרתי מבט, ניסיתי לנעוץ אותו כמה שיותר מדויק, אולי שוב
עשיתי מבט עם הגבות. הוא מזכיר לי אותו, הוא מזכיר לי אותו
ממש.
"מה אתה רוצה ממני?"
"סתם לדבר, המקומות האלה כל כך מטומטמים. נראית כמו מישהי
שמודעת לזה."
"אני נראית כמו מישהי שיכורה."
"רוצה לדבר על זה?"
אני נשענת על היד, מטה את השיער אחורה בכפייתיות. מנסה לחשוב.
"אתה לא דומה לו במראה, רק בדרך שאתה מדבר."
"ידעתי שיש מישהו  שדיכא אותך."
"תמיד יש מישהו, זה לא כזה חוכמה."
"צודקת. גם יפה גם חכמה."
"עוד מעט תגיד שאני יודעת לאפות."
"לעזוב אותך בשקט?"
"אני לא יודעת."
הוא מתקרב אלי. הפה שלו גדול ומחייך ומזמין.
"רוצה שאני אקח אותך הביתה ודי? את נראית ממש עייפה."
אני לא עונה, גם לא אומרת לא. רק נותנת ליד שלו להוליך אותי.
וזה באמת מזכיר את אותו ערב עם השמים הצוחקים והשניות שהן לא
באמת סבל. אנחנו עוברים את הכניסה, הולכים לעבר אחורי המועדון
שם קירות גדושי גרפיטי, אני נכנסת לאוטו. בוהה לרחוב ולא
אליו.
הוא לא מתניע את הרכב. ואני כבר לא כל כך מופתעת שהוא כזה נחמד
אליי, האמת הייתי צריכה לצפות את זה - כל אדם שפוי היה צופה את
זה.
"אני שיכורה."
"אני יודע, אמרת לי", הוא אומר ומתקרב אליי. ידיו באות גדולות
ופתוחות, מכסות כאילו בעדינות את שני פרקי ידי שאפילו עוד לא
הספיקו להיחגר. כל מערכות הגוף שלי זועקות אבל אני עייפה כל
כך.
"אני..."
"אני אעזור לך לשכוח", הפה שלו מתקרב אליי גדול ומאיים. וכשהוא
נצמד אליי אני כבר לא מרגישה כלום מעצמי, רק ריח עשן מעורבל
באפטרשייב גברי. שיתוק.
העיניים שלי נעצמות. מנסות לרכז את כל המחשבה שנותרה בי בלצאת,
עניין של אינסטינקט.
יד אחת שלו עוזבת לי את המרפק ועוברת מעלה לעבר הכתף שלי. אני
מנצלת את השניה לפתוח את הדלת.
הוא לא מבין. מקלל אותי, תופס לי בחולצה האדומה, מנסה לגרור
אותי חזרה. אז אני בורחת מהר, בצורה ממש עקומה. לא באמת מבינה
מה אני עושה.
כל הריצה משם עובר לי בראש: תמיד תזכרי להבהיר שאת לא רוצה
כלום. מטומטמת. מה חשבת שהוא רוצה, להיות נחמד? לפחות הוא לא
דרס אותי עם האוטו. מה אני מדברתף לפחות הוא לא תפס אותי ואנס
אותי. "שלמה שרק רוצה לדבר"ף שמענו על כולכם. על כולכם.
אני רצה עד שכואבות לי כל כך הרגליים שאני לא מסוגלת.
איתי הוא היחידי שהיה שונה. הוא אף פעם לא רצה אותי ככה. הוא
ראה אותי קודם כבנאדם ולא כמידת חזה. למה לי לחשוב שיש איזשהו
בחור שמסוגל להיות כמוהו. שהרי אין מישהו שאני אוהבת כמוהו,
אין מישהו שמבין אותי כמוהו.
וברגע הזה אני מבינה. מבינה איזה שער אדיר נפתח בפני. לאהוב את
איתי.
אני משקיעה את שארית כוחותיי האחרונים בללכת אליו. בלהגיד לו,
בלבכות על כל הדברים שאף פעם לא אמרתי לעצמי בקול רם. והוא
יבין. כי הוא הוא. הוא יבין והוא ירדים אותי הלילה גם אם לא
נדע מה לעשות עם הרגשות האלה.
אני עולה במדרגות, חדר המדרגות חשוך. אני דופקת על הדלת ללא
הפסקה. בחינניות שלא היתה כבר שנים. הוא לא פותח. אני מחכה
שניה ומחכה עוד כמה.
ופתאום אני שומעת כסא זז. ואני כולי כבר מתוחה מאושר. מחשבותיי
עולות ויורדות במשעולי חלומות. ואז אני שומעת צחוק של אשה
שמבקש בקול תינוקי שלא ילך ואז צחוק גברי, הצחוק שלו.
אני נבהלת ורצה במדרגות בלי אפילו לחשוב מה שמעתי.
הדלת נפתחת ואני שומעת את איתי.
"אלה, זאת את?" אני עוצרת בחדר המדרגות, לא נושמת.
"כן, אמ... לא מצאתי את המפתח של הדירה."
"מה? על מה את מדברת? תעלי לפה."
אני עולה לאט. המדרגות מסתכלות עלי ואני מסתכלת בו.
"באמת לא מצאת ת'מפתח?"
"לא באמת, בערך. אתה עסוק?"
"קצת. את נראית נורא, מה קרה?"
"שום דבר."
"בטוח?"
"אני לא יודעת."
"נדבר מחר? תתקשרי אלי?"
אני מורידה את הראש.
"כן, בטח. ברור."
הוא מנמיך את הקול ומפנה את הגוף שלו לחושך שבחדר המדרגות.
"אני מצטער על אתמול, אני הבטחתי לך שאף פעם לא נהיה ככה...
פשוט נשכח מזה?"
"בטח, נשכח מזה. לא חשבתי על זה יותר מדי."
"טוב, בי, מותק, מת עלייך."
כשהייתי מחוץ לבניין כבר לא חשבתי על זה. הייתי עייפה. זה בכלל
היה רעיון טפשי, אני יודעת. רק חשבתי על המיטה שלי - גדולה,
מפנקת ומלאת אור, ועל הרגע בבוקר ששוב לא אזכור מי אני יותר.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 3/6/05 14:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
פנדורה פארי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה