מה הייתי רוצה? הייתי רוצה שפעם אחת לשם שינוי, ישימו לב אלי.
שיפסיק לקרות מצב שבו אני נמצאת בכיתה שיעור שלם והמורה בכלל
לא תשים לב שאני שם. ושיפסיקו לשאול "איפה מיכל?" כשאני עומדת
בדיוק מול. חצי מטר מהם.
ושאם אני פוגשת כל מיני אנשים, ומדברת איתם, הם יזכרו שהם פגשו
אותי. והם יזכרו איך קוראים לי. כי אני יכולה להבין איך יכול
לקרות מצב שבו לא יזכרו אותי כשאני נמצאת בקבוצה גדולה. כי
כולם צועקים תמיד. וכולם מסביבי תמיד דורשים תשומת לב. רק
תשומת לב כל הזמן. בבגדים, בקול, בתנועות הגוף... בהכל. אבל
כשאני מדברת עם מישהו כמה שעות באיזשהו לילה, אני חושבת שזה
כבר די מוגזם שאותו אדם לא יזכור אותי. וזה לא קרה רק פעם אחת,
זה קורה בכל פעם מחדש!
והייתי רוצה שפעם אחת, רק פעם אחת, כשמישהו צועק "מיכל!" זאת
לא תהיה המיכל השנייה.

ושיפסיק לקרות כל פעם מחדש שאני אומרת משהו, ואז או שמישהו
מתפרץ לדברים שלי ואני פשוט משתתקת (וזה לא קורה רק בקבוצה
גדולה. גם כשאני מדברת עם החברה הכי טובה שלי קורה המון פעמים
שהיא מפסיקה אותי באמצע מילה כי לה מתחשק לדבר). או שאחרי שאני
אסיים לומר את מה שהיה לי לומר, האדם שאליו דיברתי יאמר "מה?
לא הקשבתי לך". כי אני כן מקשיבה. כמעט תמיד. למרות שלפעמים
אני טיפה מעופפת... לפחות יש לי את הטאקט לא לומר לאדם בפרצוף
שהוא משעמם אותי.

ואתה יודע עוד משהו? הייתי רוצה שיפסיקו לומר שזה כי אני שקטה.
זה לא שקטה, זה שקופה. זה לא קיימת באמת. זה בנאדם שאם יום אחד
הוא פתאום ייעלם מהעולם יעבור שבוע שלם עד שמישהו ישים לב.

אבל אל תחשוב שאני מוותרת. כי אני לא. יום אחד אני אמצא את
האנשים הנכונים, שיקשיבו לי כשאני מדברת ויעריכו אותי על זה
שאני מקשיבה ועל זה שאני מבליגה על הפגמים שלהם. ובכולם יש
פגמים, גם אם הם לא מודעים אליהם. בכולם.
לדוגמא אני, אני פלצפנית. יכולתי פשוט לומר לך שאני רוצה
שיעריכו אותי קצת לפעמים בלי כל המונולוג המטופש הזה.


(כתבתי את זה כשהייתי צריכה להגיש תרגיל בתיאטרון)