הגעתי לגן עדן, הוא נמצא במיידאנק. השמש מלטפת לי את הפנים
והכל ירוק ופורח מסביב. פרפר אדום מתיישב על פרח סגול ומשפחה
מושלמת עם ילד בלונדיני על אופניים מטיילת על השביל בדרך
לפיקניק של כיף.
תחילת מאי, השמש זורחת ורוח קרירה מעלה לי חיוך של סיפוק. כזה
שחורץ בפניי גומה של חן.
גן העדן שלי מוקף גדרות של תיל, כפולים. טעונים אנרגיה חשמלית.
בטח כזו שמחזירה לחיים אדם שלקה בלבו.
הקבוצה מתחילה לדמוע. דמעות של אושר. אני בטוחה. זה קצת מטעה
כי הם עושים פרצוף עצוב כזה. זה בטח מהריח של הנעליים, הוא לא
כל כך נעים. בכלל, הריח שם מוזר קצת. קצת של גיהינום כזה
אפילו. ריח של עשן, של שרוף, של פיח.
מוזר. בגן עדן אמור להיות ריח של פרחים ושל חופש אבל בעצם גם
זה לא כל כך חופש כי זה גן סגור.
אז אולי זה לא גן עדן. אולי זה סתם גן. כן, זהו, זה גן! עם
פרחים ופרפר אדום גדול על פרח סגול וספרים וצעצועים שוכבים
בארונות של זכוכית. שמלת פסים מבד סחבה תלויה בלויה על קולב.
רגע. בגן ילדים אמורים להיות מתקני שעשועים וקולות של צחוק,
צריכה להיות שם גננת ונדנדות ופה אין. רק שבילים מסודרים
וצריפים מאובקים. יותר מדי מסודר בשביל גן ילדים. גם אין גננת.
אבל יש ילדים. לא ממש ילדים בעצם. פניהם חרושות קמטים ועיניהם
חסרות הבעה. ידיהם מחוספסות מעבודה. ילדים לא אמורים להיראות
ככה.
זה גם לא גן ילדים כנראה. נשארתי עם "ג". "ג" של גיהינום. זה
גיהינום במסווה, תחפושת מדהימה, לשטן אלפי פנים וצורות.
מיידאנק הוא הלובי לגיהינום. הדשא, הפרחים והפרפר הטעו גם
אותי. אבל הריח הסגיר. זה ריח של מוות, ריח של סוף, ריח של
רוע, של מסכנות, של חוסר אונים, של אנשי פח קרים וחסרי לב
שגזלו מילדה את נעלי השבת הלבנות, אלו שמעטרות בלב קרוע. הוא
נקרע כלקחו לה את אימא. היא נתקעה במסמר כשנגררה אחריה, אוחזת
בידיה בשארית כוחותיה וממאנת לעזוב על אף קת הרובה הנעוצה
בצלעותיה.
זה גיהינום.