כשהייתי ילד אף פעם לא הבנתי
מה עשיתי ובמה חטאתי
שהלב שלי נעצר
שהבית שלי לא מבצר
ורק שגדלתי התחלתי להבין
שהמים מול הבית הם הדמעות
של כל האנשים החיים
ושל כל האנשים המתים
דמעות שמהן בכיתי
הדמעות שלי ושל ביתי
הדבר היחיד בו רציתי
הוא שמישהו יבכה על קברי
הוא היה במרכז העולם
הקבר שלי הפתוח
שאותו פתחתי בכוחותי
אחרי שקברו אותי חי
ושנים רבות בכיתי
על מרו של גורל, על עצמי
החיים רדפו אותי
והעולם לא לצידי
מה נשאר בסוף, מחיים שמוצו עד תומם?
רק האור שלי, הכבוי, שעזב למקום אחר בעולם
בים שמולי יש רחמים וחמלה
וצדפה שחורה שבורה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.