התהלכתי על רצפת בית החולים, אך חשתי כאילו רגליי ניתקות
ממקומן. הקור, הקור שעטף את המקום, מילא את ליבי בכאב כה עז.
לפתע מעדתי. ליבי קפא לשנייה בודדה, שנדמתה במוחי לנצח. נשמתי
נעתקה ממקומה. הכבדות שחשתי באותו הזמן, לעולם לא אוכל לתארה.
נזכרתי. חשתי כי מוחי רץ אחורנית, אל ההיסטוריה, למרות שניצבת
הייתי, בהווה, ללא כל תנועה. אכן, נזכרתי. איך שהרים אותי מעלה
מעלה, איך שעיניי נצצו לראיית פניו המאושרות, הצעירות. לא היה
דבר שיכול היה להפריד בינינו. ילדה כה קטנה הייתי, והוא היה לי
למדריך בכל שנות התבגרותי. הוא שכיוון אותי בדרכי רבת
המכשולים, הוא ששטף את החלל השחור באור טוב ומזמין, הוא שלימד
אותי אצילות מהי. סבא.
לפתע מצאתי עצמי מוטלת על הרצפה הקפואה כקרח, כאשר אנשים
מביטים בי בחוסר הבנה מוחלטת. נבהלתי כל כך. הם נראו בעיני
כשדים, כרוחות. כל כך פחדתי, שמא יפגעו בי. לפתע... מצאתי עצמי
מביטה בסבא. עומד מולי, חזק, אמיץ, גיבורי. ידעתי אז שבטוחה
אני לצידו, שדבר לא יהרסני. באשליות כה חזקות, דבר לא יכלה
נשמתי.
נפתחו הדלתות, נסגרו השערים. מסביבי ניצבו אנשים, חלקם משוחחים
עם אנשי החלוקים הלבנים, חלקם נושאים תפילה, חלקם מזילים
דמעות. הבטתי. רגליי פסעו להן מעצמן, לאורך המסדרון. סבי התהלך
לצידי, תומך בי, מחזיק ידי. משתדל להגן עלי, בכל שניתן.
"סבא! בוא נצא לגינה! בוא סבא, בוא!"
"סבא! נכון שקנית לי ממתק?"
"סבא! הרם אותי על הידיים! בבקשה, סבא!"
התרוצצו המילים במוחי. חסרות מנוחה, חסרות אונים, מחפשות
דרכיהן אל הישועה.
"גברתי, האם הכל בסדר? את נראית חיוורת"
"מה, מה? כן, כן, הכל בסדר"
"לאן מועדות פנייך, גברתי?"
"תשחק איתי, סבא! תשחק איתי ברכבת האדומה החדשה שקנית לי!"
"גברתי?"
"כן, כן. סבא"
"סבא, מהי חירות? מהי אהבה? מהי תקווה"
"ילדתי! איך שואלת את אותי דברים אלה? הרי הם עצמך, עצמך
ונשמתך. הינך חירותי, אהבתי, תקוותי"
"גברתי? סבא? איזה סבא?"
"צבי... צבי פיינשטיין. סבא"
פתחתי בריצה. רגליי, כרגלי הצבי, אצו כרוח, כמים, כאש. ללא
תחושה הייתי.
"בואי, נכדתי! בואי, נלך לקנות לך תיק חדש. הרי עולה את כבר
לכיתה ח'! ילדתי היפה, נערה כמעט!"
לפתע מעדתי. הוטלתי בחוזקה על ריצפת הקרח. נשכבתי, נשענת על
קיר... קיר לבן.
"סבא?!"
"אכן, אני ולא אחר!"
"סבא, אינך חולה עוד?!"
"נכדתי, מספיק עם הדיבורים. איפה חיבוק לסביך?!"
התרוממתי. פרחתי. הרגשתי. אהבתי שוב. התקרבתי. סבי. סוף סוף
לצידי, גיבורי...
לפתע, נעלמה דמותו כלא הייתה. התמוססה היטב בחלומי. נעלם. סבי
נעלם.
"גברתי! אנא, שלטי בעצמך! לחדר של מר פיינשטיין את רוצה
להגיע?"
"כן. כן."
"בואי אקח אותך. לא טוב שתסתובבי פה זמן רב. אנשים חולים"
"נכדתי?"
"כן, סבא?"
"חוששני שאצטרך לספר לך את הדבר הבא"
"מה יש, סבא?"
"אני... גופי אינו צעיר כפי שהיה. רק נשמתי נותרה כזו"
"סבא! הגד לי - מה לך?!"
"נכדתי. חולה אני. סרטן תקף את ליבי"
"גברתי, מדוע נעצרת? בואי, אחזיק את ידך. את רוצה אולי כוס
מים?"
"סבא, תלמד אותי לשחות?!"
"כמובן, כמובן שאלמד אותך, קטנתי"
נעמדתי. ממולי, דלת... לבנה. חדר... לבן. אותות מוות ניכרים
בו.
סבי. שוכב על המיטה... מיטה... לבנה... מחייך אלי.
התקרבתי.
"סבא, הסתכל, יש פה שאלה שאני לא מבינה... עזור לי בבקשה..."
חום גופו, ריחו המוכר כל כך, עטפו את ליבי הכואב.
"סבא..."
"איך אתה מרגיש, סבא?"
דמעות חמות נפלו אט אט מעיניי. כל כך הרבה דמעות.
"אני מרגיש נפלא, ילדתי. אל נא תבכי"
"סבא?"
"כן ילדתי"
"יש כאן עוד שאלה שאני לא מבינה..."
"מהי, נכדתי?"
"מהם חיים, סבא?"
צפצוף. צפצוף מפלח נשמות. קורע את ליבי. צפצוף. אלוהים, הצפצוף
הזה!
ידו נשמטה מידי. ידי שאחזה בשארית חייו.
סבא! לא, סבא... לא... אל תעזוב אותי! אני אוהבת אותך כל כך!
אינני מסוגלת לחיות בלעדיך!
נתמכת במיטתו, כמעט שנופלת.
נותרתי שם. בין קירות לבנים. בין חלומות ישנים. בין זיכרונות
כואבים.
זכרונו בלבד.
זכרונו, זה כל שנותר לי.

מוקדש לסבא רבא שלי ז"ל, צבי פיינשטיין.
סבא, הלוואי ואתה רואה אותי עכשיו.